המחוֹלֵל השבוע הייתה לי שיחת עבודה עם שושנה, נהריינית ותיקה שכתבה את סיפור חייה של אימּה (ואני עורכת אותו). ,1945- , חוותה את השואה כילדה. ב 86 שושנה, היום בת כשהרוסים שחררו את סלובקיה, הייתה בת שבע. היא זוכרת לא מעט, כולל הסתתרות ממושכת במערה, ואפילו את אימא שלה נעלמת איזה לילה בחדר המפקד הנאצי בניסיון להציל את שתיהן. והיא באמת מצילה. שושנה מספרת לי שהיא ובעלה רכשו גנרטור, וכבר חיברו להם אותו. לְמָה גנרטור? אני שואלת. נו, היא עונה לי בהשלמה, אמרו שאם יהיו טילים על הצפון לא יהיה חשמל לפחות כמה ימים. אנחנו מבוגרים מִדי ולא בריאים, כבר לא נעזוב את הבית. באותו רגע נגמרו לי המילים, אבל הגנרטור של שושנה והיהודי הנודד המשיכו ללכת איתי. חשבתי על השבר העצום שהיא חווה. על כך שעלתה לארץ עם הוריה ובני משפחה נוספים ששרדו. מאז היא חיה כאן בביטחון ובגאווה, נישאה, הייתה מורה שנים ארוכות, ילדיה ונכדיה צברים. והנה, שמונים שנה אחרי, שוב היא מוצאת את עצמה חשופה לאי-ודאות ולפחד קיומי. סוֹף לֹא סָגוּר בחודשים האחרונים נוצרה "שגרה נורמלית" של מצב לא נורמלי (מתמשך). זאת לא באמת שגרה, וזה לא באמת נורמלי, וגם אם נדמה שכן הגוף מדבר. אני עייפה יותר, כבדה יותר, מרגישה שהזִקנה קפצה עליי. אולי זה גם הגיל, אבל אין ספק שיש "משהו לא שלם" שעובד עמוק בפנים שעות נוספות, ויונק אליו כוחות נפש. מי שהיו אמורים לחזור הביתה לא חוזרים ולא מתקשרים, וזה כל כך מדאיג. וכל פעם שנדמה לי שהגעתי למכסה הכי מלאה של דאגה, מתחיל עוד יום ונוספת עוד שכבת דאגה. ואי אפשר לאּפֵס ולהתחיל מהתחלה. נכון, אני מחזלשת את החיים. הבן שלי כבר לא בעזה ונכון לרגע זה בני משפחתי בטוחים, צריכת החדשות מצומצמת למינימום, ואני משתדלת להיחשף כמה שפחות למה שמחליש אותי. ועדיין, החור של אלה ש ע ד י י ן אינם בבית נוכח בכל רגע ורגע. מרחף מעלינו כמו עננה קטנה. כמו גוש בגרון שאי אפשר לבלוע ואי אפשר להקיא. זה כואב וזה עצוב, ולצד זה תחושה מתסכלת של חוסר אונים, קֹצֶר יָד, חֹסֶר י ֶׁשַע, אֵין אֹונִים. יותר ויותר קשה להחזיק אופטימיות, וגם האמונה באנושיות האדם באשר הוא - כבר לא שם. עַל הָעִוָּרוֹן, הַפִּכָּחוֹן וְהַפִּקָּחוֹן במפגש שהיה לי השבוע כמלווה עלה נושא הפיּכחון, ובעקבותיו התחדדה בי ההבנה שהייתי עיוורת. לא רציתי לראות דברים. תקופה ארוכה שמתי לעצמי סַּכֵי עיניים, כמו אלה שמחברים לרצועות הסוס משני צידי עיניו כדי למנוע ממנו להביט לצדדים. רציתי להתמקד, לרכז מאמץ במה שאני רוצה לקדם ולעשות, פחות להישאב, פחות להיות מוסחת. וכמו שזה נגמר, הביא הפיכחון את הפיקחון. הכול חריף וגלוי יותר, ולפעמים מרוב שלא קל לראות, העיניים ממצמצות כמו מול אור מסנוור. ונדמה לי שאני לא היחידה. אנשים אוהבים-שונאים יותר, משילים מסכות, נפטרים מפוזות, אומרים ומעיזים יותר, עוזבים עבודות שמזמן רצו לעזוב, קופצים לבריכות שמזמן חלמו לקפוץ אליהן. ויש בזה לא מעט נחמה ותקווה. וגם האביב כבר כאן, והפריחות משגעות. תָּמִיד י ֵׁש מַשֶּׁהּו ֹלא פָּתּור - אֵיזֶה ס ֹוף ֹלא סָג ּור מֵייל דָּחּוף לְהַחְזִיר כֶּתֶם מֵהֶעָבָר שֶׁצָּרִי ְך לְהָסִיר. תָּמִיד י ֵׁש מַשֶּׁהּו ֹלא שָׁלֵם - חֶש ְּׁבֹון יָשָׁן לְשַׁלֵּם מְגֵרָה שֶׁמְּחַכָּה לְהִתְרֹוקֵן לֵב שָׁבּור שֶׁצָּרִי ְך עֹוד לְתַקֵּן. תָּמִיד י ֵׁש מַשֶּׁהּו שֶׁמֵּצִיק - דֶּד-לַיְין שֶׁצָּרִי ְך לְהַסְפִּיק מִשְׁקָל עֹודֵף מֵהַחַגִּים חַיִּים עַל-פִּי הַמְּחֹוגִים. תָּמִיד י ֵׁש מַשֶּׁהּו ש ֶֹׁלּא מּונָח בִּמְקֹומֹו. תָּמִיד י ֵׁש מַשֶּׁהּו ש ֶֹׁלּא נֵדַע אֶת שְׁמֹו. תָּמִיד י ֵׁש מַשֶּׁהּו שֶׁאָדָם יְבַק ֵּׁש לְרַפֵּא בְּעַצְמֹו. וְאּולַי יֹום אֶחָד ע ֹוד נִלְמַד לָשִׂים אֶת כָּל הַדְּאָגֹות בַּצַּד ּובְרֶגַע מְיּוחָד - נִמְצָא לָנּו קְצָת שֶׁקֶט בָּעֹולָם וְנֵדַע לְהִסְתַּפֵּק גַּם בַּשָּׁלֵם ה ַֹלּא מֻשְׁלָם. תָּמִיד י ֵׁש מַשֶּׁהּו/ נֹעַם חֹורֵב מתוך טיוטה של אושר גלית שחםלִיגַת הָאַלּוּפוֹת / תושבת רקפת (לשעבר), מנחת סדנאות דוקו, כותבת אלבומי תחנות חיים, עורכת מאמרים מקצועיים ותוכן אקדמי www.bediyukze.co.il || 054-9101465 || galitsg@gmail.comּ תָּמִיד יֵש מַשֶּׁהו חושבים ירוק למען איכות הסביבה 2024 במרץ 28 24
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=