חוסר ברופאים וברנשי צוות. הפסדים בגלל הקורונה.

"חסרים כאן 80 רופאים, 152 אחיות, 52 אנשי רפואה ו-111 אנשי מינהל ומשק"

 

וגם ציוד רפואי, מיטות אשפוז ותקציבים. ד"ר מסעד ברהום, מנהל המרכז הרפואי לגליל בנהריה, המשרת כ-600 אלף תושבים, מדבר על הקשיים, אבל מתגאה בהישגים רבים ושומר על אופטימיות. בראיון מקיף הוא מדבר על הקורונה, מתייחס למועמדות שלו לתפקידי שר הבריאות ומנכ"ל המשרד, ומדבר גם על המגורים בכפר ורדים

 

מיד לאחר הבחירות האחרונות הוזכר שמו של ד"ר מסעד ברהום, מנהל המרכז הרפואי לגליל בנהריה, כאחד המועמדים לתפקיד שר הבריאות. בהמשך עלה שמו כמועמד לתפקיד מנכ"ל המשרד. בראיון שקיימתי איתו במשרדו לפני מספר שבועות, הוא מתייחס לדברים בקצרה: "הזכירו את שמי כמועמד לשר במידה שכחול לבן הייתה מרכיבה את הממשלה. כידוע, זה לא קרה".

– עד כמה המועמדויות האלו היו רציניות?

"הכל היה ספקולטיבי. כרגע אני פה, אז אין לזה שום משמעות. אני מברך את השר החדש, יולי אדלשטיין. הוא בא לתפקיד מתוך רצון ובחירה, ואני בטוח שיעשה עבודה רצינית. גם מנכ"ל משרד הבריאות החדש, פרופ' חזי לוי, הוא בחירה מצוינת. הוא ניהל בית חולים עד כה, אנחנו מכירים שנים רבות, והוא רופא מצוין ואדם מצוין. נקווה כולנו שלא ניגרר למערכת בחירות רביעית ולתחלופה נוספת בצמרת משרד הבריאות ומשרדי הממשלה האחרים".

– נעזוב בינתיים את השאיפות הציבוריות שלך, ונדבר על הקורונה. מהמקום שלך, באיזה תובנה מרכזית אתה יכול לשתף את הציבור?

"אנחנו עדיין לא יודעים עליה מספיק. הלא ידוע לגביה עדיין גדול ממה שידוע, והעולם הרפואי לומד את המחלה תוך כדי תנועה. עם כל החששות, עברנו את הגל הראשון בצורה טובה מאוד וכרגע אנו בתוך הגל השני. כאן בגליל ההתפרצות עברה בשקט יחסי, למעט התפרצות בדיר אל אסד שהייתה משמעותית. הקורונה תישאר איתנו עוד זמן רב.

"הגל השני נראה כמו סיפור אחר, זה מאוד לא פשוט ואפשר לראות שמחלקות הקורונה בבתי החולים עמוסות בחולים מאומתים, ולא רק אצלנו. אין ספק שנצטרך להיערך לקראת החורף, מכיוון שהשילוב של חולי הקורונה יחד עם חולי השפעת שמגיעים מדי שנה בעונה זו, עלול להיות קטלני והרסני למערכת הבריאות שלנו. יחד עם זאת, אני סומך את ידי על משרד הבריאות ועל הפרויקטור רוני גמזו, שהוא אדם רציני מאוד".

בשתי מחלקות הקורונה שהוקמו במרכז הרפואי אושפזו בגל הראשון בסך הכל 73 חולים מאומתים. רק שניים מהם היו מונשמים. אחד מהם, תושב דיר אל אסד בן 90, שסבל גם ממחלות רקע, נפטר. המונשם השני הוא תושב כרמיאל בן 59, שהיה מונשם ומורדם במשך 11 ימים, החלים מהמחלה ושוחרר לביתו. קבוצת חולים מעניינת נוספת היא שישה חולים מבית האבות הבונים החופשיים בנהריה. כולם החלימו ושבו לבית האבות, כולל שלוש נשים בנות 97, 96 ו-91.

אני שואל את ד"ר ברהום איך צריך להתנהג הציבור, במיוחד לנוכח ההנחיות המבלבלות (למה חתונות כן והצגות לא?) וגם לנוכח הנתונים המעודדים באזור הגליל. "קודם כל חשוב להישמע להוראות גם אם לא מסכימים איתן", הוא עונה. "יש היגיון בהוראות. חשוב להבין שהקורונה חזרה והיא כאן איתנו. אנחנו חווים עכשיו גל שני, ואם לא נהיה זהירים יכולה להיות התפרצות חמורה עוד יותר. צריך לחיות עם הקורונה עד שיימצא חיסון נגדה".

– או תרופה.

"תרופות יקרות יותר לרוב, ולא תמיד יודעים מה עוזר למי. האדם שהיה כאן למשל, קיבל כל תרופה אפשרית. כנראה שאחת או חלק מהן עזרו לו, אנחנו לא יודעים איזו מהן".

– איך אתה מסכם את הגל הראשון, ומה ההבדל מהגל השני?

"אני חושב שמערכת הבריאות בישראל הפגינה חוסן ועמדה איתנה באתגר. פה במרכז הקמתי מחלקה יש מאין. הסבנו שתי מחלקות – גריאטריה ושיקום, והפכנו אותן למחלקת קורונה. זו מחלקה שמקבלת חולים עם מחלה פנדמית, זיהומית. התמודדנו עם דברים חדשים לגמרי עבורנו. כל מבנה החדר, התקשורת עם החולים באמצעים אלקטרוניים, זה דבר חדש. ליד כל חולה היה מסך טלוויזיה ומכשיר דיבור, מכשיר שהוצמד לגוף סיפק לנו מידע על כל המדדים, כולל שיעור החמצן בדם – נתון קריטי כשמדובר בקורונה. אני שמח לומר שבית החולים התגלה בגדולתו בתקופה הזו. כל המערכות פעלו יחד כדי להפוך את שתי המחלקות למחלקה חדשה, שאף אחד עוד לא הכיר כמוה, ולגבש נוהלי עבודה חדשים לגמרי, כולל סוגיות של מה ללבוש ואיך עושים את זה נכון כשנכנסים למחלקה, איך לפשוט את הבגדים ואיך לטפל בחולים כל כך מדבקים.

"מבחינה רפואית למדנו להכיר את המחלה. היא הרבה יותר קשה משפעת, אבל אפשר להתמודד איתה. למדנו לחזות בצורה טובה מי הולך להסתבך ומי לא, למדנו איך למנוע קרישת יתר בדם שהיא מסממני המחלה, ולמדנו גם שיש מקרים בהם חולה יושב מולך צוחק ומבסוט, למרות ששיעור החמצן בדם עומד אצלו על 50 אחוז מהנורמה. חולה כזה אמור לחוש מצוקה גדולה וקשיי נשימה, ובקורונה יש מקרים בהם אין את איתות האזהרה הזה. למדנו מהניסיון שלנו כאן, וגם מהידע המצטבר בארץ ובעולם. קיימת מערכת דיווחים טובה שמאפשרת לרופאים בכל העולם ללמוד מהניסיון של חבריהם".

ד"ר ברהום על רקע המרכז. חובתי להביא את בית החולים למצב שבו יוכל לתת שירות רחב יריעה ואיכותי לתושבי האזור, עם הרבה יותר מיטות אשפוז  צילום: רוני אלברט

 

–כבר סגרתם את המחלקה, קיוויתם שזהו, ומהר מאוד הגיע הגל השני.

"נכון לעכשיו יש מחלקת קורונה אחת פעילה (לשעבר המחלקה הגריאטרית), בה מאושפזים 19 חולים מאומתים, חמישה מתוכם במצב קשה, ארבעה בינוני והשאר במצב קל. לשמחתנו אין כרגע חולים מונשמים במחלקה. אין לנו כוונה לקבל בימים הקרובים חולים נוספים, מכיוון שאנו לא פותחים כרגע את מחלקת הקורונה השנייה, ולכן חלק מהחולים המאומתים שמתגלים במרכז הרפואי, מועברים לבתי חולים אחרים. בגל השני נפטרו עד כה חמישה חולים במחלקה, כולם סבלו ממחלות רקע. באחד המקרים, עם מותו של חולה בן 70 תושב שלומי, איפשר הצוות לבתו להגיע למחלקה ולהיפרד מאביה באופן אישי, כשהיא ממוגנת על פי הנחיות משרד הבריאות ומלווה על ידי אחות, רופא ומנהל המחלקה, ד"ר אדוארד קייקוב".

– זה לא דבר שגרתי לתת לבן משפחה להיפרד מיקירו במחלקה.

"צריך לזכור שלפני שאנו רופאים, אנחנו בני אדם. ההחלטה להיפרד מהחולה, שנשם את נשימותיו האחרונות, הייתה חשובה מאוד למשפחה הזו. בתו השמיעה לו הקלטה מבני המשפחה, שנפרדו ממנו בצורה מכובדת. אני גאה בצוות שלי על רפואה מקצועית, אך לא פחות מכך – גם אנושית מאוד".

– כמה אנחנו צריכים לחשוש מהחורף הקרוב?

"כרופא וכמנהל בית חולים אני חייב להיערך לתרחיש הגרוע ביותר. אבל אני לא רוצה להיות נביא הזעם שנושא את הבשורה המרה. אין ספק שהגל השני של הקורונה מאוד לא פשוט, אבל נערכנו בהתאם וכמי שעומד בראש המערכת, אני צריך להיות גם אופטימי מצד אחד, אך גם לתת את כל הפתרונות מצד שני, כדי שיהיו לנו מספיק מיטות בעונת החורף לחולי קורונה ולחולי שפעת, כולל חולים מונשמים. אנו נערכים ביתר שאת לקראת החורף ונעשה הכל כדי לעבור אותו בשלום. זה ודאי לא יהיה פשוט".

נסיך? להפך

ד"ר מסעד ברהום, 60, נשוי לד"ר מארי נופי-ברהום, מנהלת מרפאה של הכללית בנהריה, המשמשת גם כאנדוקרינולוגית ילדים בבית חולים העמק בעפולה ובעלת קליניקה פרטית בשלומי. לבני הזוג שלוש בנות: גדיר, 30, פרקליטה פלילית בחיפה; רנא, 27, סיימה לימודי רפואה ומשמשת כסטז'רית בבית חולים העמק בעפולה; ומירה, 19, שסיימה את לימודיה במנור כברי, מתכוננת לפסיכומטרי ומתגוררת עם הוריה בכפר ורדים.

הוא נולד בשפרעם לאב שעבד כמנהל בענף הבנייה ואם שרוב חייה הייתה עקרת בית. "היא עבדה כמורה עד שנולדה אחותי הבכורה", מספר ברהום, "ומרגע שהגיעו הילדים הקדישה עצמה לבית ולנו". לברהום עוד שתי אחיות צעירות ממנו, וכאשר אני מנחש שכבן יחיד היה 'נסיך', הוא מניד בראשו ונועץ בי מבט רב משמעות: "נסיך? כולם אומרים את זה, אבל לא אצל אבא שלי. אבא עשה הפוך על הפוך. 'אתה לא תהיה מפונק אצלי בבית', אמר לי. קיבלתי חינוך נוקשה בכל תחום. בהתנהגות, בלימודים, בכל הדרישות ממני".

את נעוריו עשה בחיפה, שם גם למד רפואה בבית הספר לרפואה של הטכניון. בתחילת דרכו שימש רופא אזורי באזור הרי מנשה מטעם שירותי בריאות כללית, ניהל מרפאה ביקנעם ולאחר מכן ניהל את מערך אשפוזי הבית במחוז חיפה וגליל מערבי של הכללית. לפני שהגיע למרכז הרפואי לגליל, שימש כמנהל בית החולים "המשפחה הקדושה" בנצרת (נקרא בעבר "בית החולים האיטלקי"). את עבודתו כמנהל המרכז הרפואי לגליל החל בשנת 2007, זמן קצר לאחר תום מלחמת לבנון השנייה. הוא הערבי הישראלי הראשון שנבחר על ידי משרד הבריאות לנהל בית חולים ממשלתי. בשלוש השנים האחרונות הוא מתגורר בכפר ורדים.

מחלקת הקורונה. התמודדנו עם דברים חדשים לגמרי צילום: אלי כהן

 

לא מתוקצבים נכון

האפיזודה של מטס חיל האוויר ביום העצמאות האחרון, מסמלת במידה רבה את היחס של המימסד לפריפריה בכלל, ולתחום הבריאות בפרט. כזכור, ביצעו מטוסי החיל טיסה בשמי הארץ, כאשר הם עוברים מעל כל בתי החולים כאות הערכה לעבודתם המסורה של הרופאים ואנשי הצוותים הרפואיים והמינהלתיים בתקופת הקורונה. בתכנית המקורית מישהו "שכח" את בית החולים בנהריה, ורק לאחר מחאה נמרצת של ד"ר ברהום (כולל מכתב לרמטכ"ל) ואנשי ציבור נוספים, שונה המסלול וכלל גם את המרכז הרפואי לגליל.

– מה הדבר הראשון שיש לך לומר בנושא רפואה בפריפריה?

"המרכז הרפואי לגליל הוא בית החולים הפריפריאלי הגדול בישראל (את סורוקה הוא לא מחשיב כפריפריאלי, א.כ.). יש בו בסך הכל 723 מיטות, והוא משרת אוכלוסייה של כ-600 אלף איש. זה יחס נמוך מאוד, במיוחד לאור העובדה שלאוכלוסייה בפריפריה יש צרכים גדולים יותר. סטטיסטית, האוכלוסייה כאן היא ממעמד סוציואקונומי נמוך יותר, יש יותר מחלות כגון מחלות כלי דם, ותוחלת החיים נמוכה יותר. צריך עוד מיטות, עוד מחלקות ועוד כוח אדם".

– חסר כוח אדם כי אין תקנים או כי אתה לא מצליח לגייס אנשים טובים?

"קודם כל כי אין תקנים. במשרד הבריאות יודעים את זה מצוין וערים לבעיה. לפני כמה חודשים הוסכם כי תקום ועדה לשבת על המספרים ולתקן את התקצוב של בית החולים, אבל אז באה הקורונה. חסרים לי היום 80 רופאים, 152 אחיות, 52 אנשים במקצועות פרא-רפואיים ו-111 אנשי מינהל ומשק".

-זה דרמטי.

"הזעקה על החוסר לא תיעלם. החוסר הוא לא רק בכוח אדם, אלא גם בציוד ובמכשור רפואי מתקדם. ההבדל לעומת בתי חולים במרכז נובע במידה רבה מהיכולת לגייס תרומות. לי אין שום אפשרות לגייס מאות מיליוני שקלים כמו בתי חולים במרכז, ואני לא רוצה לנקוב בשמות, שמגייסים 100-150 מיליון שקלים בשנה. אני יכול להגיע ל-10 מיליון, אולי 20, בזכות עבודת הקודש של עמותת ידידי בית החולים בראשות הנשיאה רעיה שטראוס-בן דרור והיו"ר מיכאל אילוז".

-המשמעות היא שלנו כתושבי הגליל יש סיכוי גבוה יותר למות מאירועים כגון שבץ לעומת תושבי המרכז.

"אני בא מאסכולה שלא מאמינה בהתבכיינות. אני אשיג את המקסימום בתנאים הקיימים, ואמשיך לשפר כל הזמן. בשנים האחרונות הוקם בצפת בית הספר לרפואה של אוניברסיטת בר-אילן ע"ש עזריאלי, שמאוד תמכתי בו. רבים מהסטודנטים מגיעים לכאן לסטאז', פתחנו הרבה מחלקות חדשות והמצב כל הזמן משתפר".

-עדיין אין פה צנתור מוח, מחלקה אונקולוגית לילדים, מכשיר MRI…

"צנתרי מוח כבר יש, וגם הבאנו מנהל צנתורי מוח מעולה מרמב"ם – ד"ר שאדי ג'השאן, שעומד בראש היחידה. גם יש מכשיר MRI. יש כאן מחלקת פה ולסת (בשמה המלא: מרכז לניתוחי פנים, לסתות ורפואת הפה) הכי טובה בישראל ואחת הטובות בעולם. את המרכז מנהל פרופ' סאמר סרוג'י, רופא בעל שם עולמי בתחום זה. עשינו כאן ניתוח מאוד מורכב וראשון מסוגו במדינת ישראל לשיחזור פנים, וצברנו המון ניסיון כשטיפלנו ב-3,000 פצועים סורים כתוצאה ממלחמת האזרחים שם.

"ברפואה, האיכות באה עם הכמות. אתה יודע איך אומרים, 'אל תלך לבית חולים שעושה ניתוח לב אחד בשנה'. תמיד תעדיף רופא עם הרבה ניסיון. חלק מהניסיון רוכשים הרופאים במרכז לסימולציה שפתחנו ב-2017. רמת הסימולציה כמעט זהה למה שקורה בניתוחים עצמם. הבעיה היא שרופאים רבים מתמקצעים כאן, רוכשים ידע, ניסיון ושם, ואז עוברים למרכז. החיים במרכז קורצים להם באופן כללי, וכמובן האפשרויות הכלכליות הרבה יותר מפתות. קשה להביא לכאן כוח אדם טוב, וקשה יותר לשמור אותם בגליל לאורך זמן".

-מה הפיתרון?

"אם המדינה לא מסתכלת על הפריפריה כמכלול, לא יהיה פיתרון. צריך לדאוג לבריאות, לתחבורה, לתעסוקה, לחינוך, ואני לא מדבר כבר על תרבות. אם יגיע לכאן רופא מעולה, אבל לאשתו לא תהיה תעסוקה והילדים שלו ילמדו במערכת חינוך בינונית, זה לא יחזיק מעמד".

-מבקריך דווקא אומרים עליך שאתה חזק בלהביא 'כוכבים' שיעמדו בראש מחלקות, אבל הצוות שלצידם לא תמיד מספיק איכותי.

"אין לי מושג על אילו מחלקות אתה מדבר. אני תמיד דואג לצוות מעולה בכל הדרגים. לדוגמה, כשהתחלתי לתכנן את המחלקה הנוירוכירורגית שקמה במרכז הרפואי בשנת 2013, הכשרתי את כל הצוות, כולל 40 אחיות של טיפול נמרץ נוירוכירורגיה. כשקיבלנו את הרישיון הכל היה מוכן, עם צוות מיומן שעבר את כל ההכשרות. אין לי בעיה עם ביקורת. אם כולם היו אוהבים אותי, לא הייתי מנהל מוצלח. אני רואה את טובת הקהילה, באתי לשרת".

-מה בכל זאת חסר לכם?

"מחלקת אונקולוגית ילדים, חסר מכשיר MRI נוסף, חסר רובוט מנתח, חסר מאוד מכשיר דימות pet-ct שהוא קריטי לחולי סרטן ועוד הרבה תת מחלקות, יחידות ומכשור".

-בעבר התעמתת מול ראשי המשרד על רקע גירעונות, שנבעו בעיקר מהטיפול בפצועים הסורים. בשנים האחרונות אנחנו פחות שומעים על זה, יש עדיין גירעונות?

"בית החולים לא מתוקצב נכון. אני יכול לאזן את התקציב, אבל זה יבוא על חשבון החולה. אני רוצה שההורים שלי ושלך יקבלו בגליל את אותה איכות טיפול שמקבלים אנשי המרכז. ואם חלילה הם צריכים להתאשפז, שיאושפזו ליד מקום מגוריהם. התפקיד שלי הוא לדאוג שיהיו כאן עוד שירותים רפואיים, עוד מחלקות ולהביא עוד ועוד תקציבים. הקורונה, אגב, גרמה לנו לירידה בהכנסות כי אנשים פחדו להגיע. היום זה פחות או יותר מתייצב".

ד"ר ברהום והצוות בעת מטס חיל האוויר  צילום: אלי כהן

להיות שר? לא רוצה!

כשד"ר ברהום מונה לתפקידו, הוא היה כאמור הערבי הישראלי הראשון שמונה למנהל בית חולים ממשלתי. עד היום הוא הערבי הכי בכיר במשרד הבריאות, ואין עוד מנהל ערבי לבית חולים ממשלתי (מנהל בית החולים זיו בצפת הוא דרוזי – ד"ר סלמאן זרקא). אני מבקש ממנו להתייחס לשיעורם הנמוך של בעלי תפקידים בכירים מהמיגזר במינהל הציבורי, והוא חוזר על ביטוי שכבר השתמש בו: "אמרתי, אני לא מאמין בהתבכיינות. מאז שנולדתי למדתי להשיג את המטרות שלי באמצעות עבודה קשה והתמדה. סיפרתי לך איזה חינוך קיבלתי".

-אתה בכל זאת מגיע ממגזר מסוים, שסובל מקיפוח. אתה כאילו אומר עכשיו 'הנה, אני הצלחתי, אז כל אחד יכול'. זה קצת ההפך מאקטיביסט.

"זה לא נכון. בכל מדינה שיש בה מיעוט יש גם סממנים של גזענות. אפילו בארצות הברית הגדולה, שלא מזמן נבחר בה הנשיא השחור הראשון וחשבו שנעלמה הגזענות נגד השחורים – התברר שהגזענות עדיין מאוד נפוצה ועמוקה. אז אני חי פה במדינה דמוקרטית, איזה מזל, בה יש סממנים של גזענות. אם תיקח את הדבר הזה ודווקא אותו תשים במרכז, מכיר את הקארמה? היא תהיה נגדך. אם תגיד שאף על פי שיש תופעות מכוערות, זו המדינה היחידה שיש לי, זו המדינה שלי, ואני מתקדם – תוכל להצליח. אסור לתת לרעשים מסביב להפריע".

-אתה לא מרגיש שדווקא כמי שהצליח והגיע לתפקיד בכיר, יש לך תפקיד להילחם בגזענות ובאפליה?

"אני רואה את התפקיד שלי בעשייה היומיומית. כמנהל יחידת סמך של משרד הבריאות אני אמור להיות א-פוליטי. העשייה שלי אמורה להביא לאנשים את הכוח להגיע".

-אתה מתגורר בכפר ורדים שמוגדר בחזונו כיישוב יהודי וציוני. תסביר לי את הבחירה.

"בחיי גרתי בשפרעם, בחיפה שהיא עיר מעורבת, בקיבוץ רמת השופט, יותר משבע שנים בנצרת עילית (כיום נוף הגליל), אחר כך עברנו לשלוש שנים בכברי ובשלוש השנים האחרונות אנחנו מתגוררים בבית שרכשנו בכפר ורדים. חיפשתי איכות חיים, ובכפר ורדים מצאתי פינת חמד גלילית בשילוב מנצח של מזג אויר שכאילו הותאם במיוחד עבור האלרגיות שלי, פרטיות אישית ומשפחתית, וקהילתיות סובלנית ומכבדת. אחת הסיבות שאני מתקשה להתגורר ביישובים ערביים, ואני גם אומר את זה לכל החברים שלי, היא נושא השמחות. בעונת השמחות אתה יכול להגיע לעבודה שלושה ארבעה חודשים עם עיניים אדומות, כי לא ישנת כל הלילה. אני חלילה לא שולל – אני ערבי ואני ישראלי, ואני גאה במה שאני. כשאני מוזמן אני גם מגיע ונהנה, אבל מבחינת מגורים חיפשתי מקום שיש בו גבולות לעוצמת השמחות שחוגגים בבית".

-כמה אתה מעורב בחיי הקהילה בכפר?

"לצערי אני לא מאוד מעורב. הסיבה המרכזית היא שהגענו כשהילדות כבר היו גדולות".

-פתחנו בעובדה שכמעט היית שר הבריאות. יש לך שאיפות?

"אני כאן, והשאיפות שלי כולן מתמקדות בבית החולים הזה. לא סיימתי את העבודה. נכון, היא לעולם לא תסתיים, אבל חובתי להביא את בית החולים הזה למצב שבו יוכל לתת שירות רחב יריעה ואיכותי לתושבי האזור, ועם הרבה יותר מיטות אשפוז. אם יחתמו היום על בניין אשפוז נוסף, הוא ייפתח רק בעוד שבע שנים!".

-לא היית רוצה להשפיע במישור הארצי?

"להיות שר, למשל? לא רוצה!".

-אבל כמעט היית!

"זה ההבדל בין להיות בפועל לבין כמעט. אני שמח שמישהו ראה אותי כמועמד, אבל אני מאוד נהנה, חי, פעיל, בועט במקום הזה. ואני יכול להשמיע את הקול שלי גם מכאן".

אבני דרך

מאז שנכנס לתפקידו בשנת 2007, ביצע ד"ר ברהום מהפכה במרכז הרפואי, במסגרתה נפתחו מחלקות, יחידות ושירותים רבים שלא היו קיימים עד אז בגליל, ביניהם מחלקה נוירוכירורגית שנייה בצפון וראשונה בגליל, מרכז לניתוחי פנים, לסתות ורפואת הפה בקנה מידה בינלאומי, מכון MRI, יחידה להפריה חוץ גופית (IVF) ומכון מחקר. כמו כן, נפתחו מחלקות אורטופדיות, כירורגיות ופנימיות נוספות. גם שם המרכז שונה, מ"בית החולים לגליל מערבי" ל"המרכז הרפואי לגליל".

אחד הדברים בהם ד"ר ברהום מתגאה במיוחד הוא הטיפול ב-3,000 פצועים שהגיעו ממלחמת האזרחים בסוריה, כולל נשים וילדים. הפצוע הסורי שהגיע במצב הקשה ביותר הוא גבר בן 23, שפניו רוטשו לחלוטין, ועבר במרכז הרפואי ניתוח לשיחזור פנים באמצעות מדפסת תלת מימד – אחד המקרים הבודדים בעולם שנעשו בשיטה זו. עד היום, ד"ר ברהום מציג את המקרה בכנסים ברחבי העולם. בשנת 2014 נשא נאום בנושא בוועידת איפא"ק בארה"ב בפני 14,000 אנשים, כולל בכירי הקהילה היהודית ונציגי הממשל האמריקאי.

בעקבות הטיפול בפצועים הסורים, טבע ד"ר ברהום את המוטו של המרכז הרפואי – "אדם לאדם אדם", חלק ממשפט שנכתב על ידי השופט אהרן ברק באחת מפסיקותיו.