קולנוע בלב / לב אורלוב

"יצירה ללא מחבר"

בשנת 2006 ניסה סרט גרמני על חוקר שטאזי שמאזין לזוג אינטלקטואלים להתקבל לפסטיבלים הנחשבים בעולם, אך הם דחו אותו בזה אחר זה (מספרים שאחרי שברלין וקאן דחו את הסרט סירבו בוונציה לקבל אותו בטענה שהם "אינם פח האשפה של הפסטיבלים הבכירים"). לבסוף נמצא פסטיבל משני בחשיבותו שהסכים להקרין את הסרט וכך התגלה לעולם "חיים של אחרים". מהרגע שהוקרן סומן הסרט כאחת מהפסגות הקולנועיות של העשור והוא המשיך בסערה לזכייה באוסקר וגם הפך ללהיט קופתי ענק בארצנו ולאחד מהסרטים האהובים ביותר על הקהל הישראלי.

12 שנה לקח לבמאי הסרט, פלוריאן הנקל פון דונרסמרק, לחזור ולעשות סרט בגרמניה. בזמן הזה הוא ביים את הכישלון ההוליוודי המושמץ "התייר" בכיכובם של ד'וני דפ ואנג'לינה ג'ולי. ועכשיו הוא חוזר למולדתו ולשפתו הגרמנית ומרים הפקת ענק מושקעת, אפוס היסטורי רחב יריעה שמתפרש על פני עשורים רבים ועל פני לא פחות מ-3 משטרים שונים.

הסרט "יצירה ללא מחבר"  שעלילתו מבוססת בחופשיות על חייו ועל יצירתו של האמן הגרמני העכשווי גרהרד ריכטר, מלווה את חייו של קורט ברנרט (טום שילינג), מילדותו במהלך עליית הרייך השלישי ומלחמת העולם השנייה, דרך נעוריו ולימודי האמנות בגרמניה המזרחית ועד לפריחתו והצלחתו כאמן בגרמניה המערבית.

ובאופן מפתיע, למרות אורכו המפלצתי (יותר מ-3 שעות), הסרט מצליח לשמור על עניין לאורך כל הדרך. אבל זאת ככל הנראה גם המחמאה האחרונה שאפשר לתת ליצירה.

כפי שדיווח כתב וואלה אבנר שביט, מביקורו בוונציה, הסרט עורר זעם רב אצל המבקרים הגרמנים כאשר הוקרן בתחרות הרשמית בפסטיבל האיטלקי. הם מצאו שהסרט בוטה ואחד אף כינה אותו "פורנו מחנות השמדה". המבקרים האמריקאים דווקא אהבו מאוד את הסרט ולכן לא מפתיע שגרמניה בחרה לשלוח אותו להתחרות על האוסקר.

ובכן, לא צריך להיות גרמני בשביל להזדעזע מהיצירה הנחותה הזאת. אין דבר וחצי דבר בין יצירת המופת "חיים של אחרים" לבין הזבלון החדש של הקולנוען הגרמני. הסרט עושה שימוש בכל זוועות המאה ה-20 בשביל לנפק מאיתנו רגש, וכל זאת באצטלה של סרט אמנותי ששואף לומר משהו מורכב על תקופות אפלות, על חיים של אמן, על אמנות ועל מה שביניהם.

"יצירה ללא מחבר" מנסה להיות מנת שף במסעדת גורמה, אבל מתגלה כחתיכת ג'אנק פוד נוטפת שומן רווי. מהלכי העלילה מלודרמטיים על גבול הגיחוך, השימוש הדרמטי בזוועות המנגנון הנאצי הן מחפירות (כולל ביקור חסר הצדקה בתוך תאי הגזים) והאמירות של הסרט נבובות וקלישאתיות. כדי להפוך את חווית הצפייה לשמאלצית עוד יותר, חיבר המלחין מקס ריכטר ("ואלס עם באשיר", "שאטר איילנד") מוסיקה רגשנית שחובטת בפניו של הצופה, מבריגה את בורג המניפולטיביות האחרון בארון הקבורה של הסרט.

קשה להאמין שמדובר ביצירה גרמנית שעוסקת בהיסטוריה הפצועה והמדממת של העם הגרמני. הסרט מרגיש מזויף ומלוקק כמו מוצר הוליוודי גנרי שנעשה על ארץ רחוקה בשביל קהל אמריקאי.

אין טעם להרחיב על כישלונות של סרט גרוע, זה יכול להיות מהנה אך גם חסר תועלת. רק אוסיף לסיכום שכתיבת הדיאלוגים בסרט כל כך מביכה עד שכמה פעמים פרצתי בצחוק, שהליהוק של הגיבור הראשי איום ונורא (השחקן חסר כריזמה ופניו נטולות הבעה) ושדמויות המשנה כולן שטחיות, מעוצבות בקווים גסים – כמו בסרט תעמולה. וקצרה היריעה מלהרחיב על השוביניזם של הסרט הזה. הדמות של אלי, אהובתו של הגיבור (בגילומה של הכוכבת העולה, פאולה ביר) היא למעשה חפץ שנועד לספק את יציריו המיניים של האמן המיוסר וללדת את ילדיו.

"יצירה ללא מחבר" הוא מטהר אוויר לשירותים בתחנה המרכזית שמשווק כשאנל מס' 5. ראו הוזהרתם.

"פרא אציל"

אלי, בגילומו המהפנט כתמיד של נווה צור (שזכה ב"פרס אופיר" על תפקידו כאן ומסתמן כהבטחה הכי גדולה מבין שחקני דורו) הוא נער אנרגטי ושמן מאוד שחי בשכונת מצוקה עם אמו הנרקומנית סימה (ליאת אקטע) ובן זוגה הנוכחי יפת (דניאל יעקב). ליאת אקטע ודניאל יעקב נפלאים שניהם, מביאים למסך אנרגיה קיצונית, לא יציבה ובלתי מרוסנת. את אביו הביולוגי של הגיבור, יום טוב, אמן אלכוהוליסט ושרמנטי, מגלם אלון אבוטבול, דווקא באחת מהופעותיו הפחות מוצלחות.

"פרא אציל", עיבוד קולנועי לרב המכר של דודו בוסי, הוא סרטו החדש של מרקו כרמל (יוצר הסדרה "ההרמון" ובמאי הסרטים "אחותי היפה" , ו"הסודות של מישל"). הסרט אינו מתפשר ואינו חושש לאתגר ומביא למסך סיפור קשה, לא מתחנף ולא מתייפייף, על מציאות משפחתית וחברתית אכזרית שבתוכה נאלץ הגיבור להתבגר ולמצוא את מקומו בעולם.

ולמרות שיש לסרט שלל מגרעות (בעיקר בכל הקשור לקו העלילה של יום טוב, אביו של אלי ולדמותה הבעייתית של אנה, האופציה הרומנטית) מרקו כרמל מצליח לרקוח כאן מלודרמה ים תיכונית עזת מבע, שהולכת עד הסוף. התוצאה משכנעת, אקספרסיבית ומטרידה.