הצלילה והנסיקה

 

סרט מקומי דל תקציב שצולם ביחיעם ועוסק בפוסט טראומה, זכה לפני שנתיים בארבעה פרסים בפסטיבל ירושלים, כולל הסרט העלילתי הטוב ביותר. מאז מככב "הצלילה" בפסטיבלים בחו"ל, כולל פרסים יוקרתיים והקרנה בעיראק. לרגל עליית הסרט ל-VOD, ראיון עם האחים יואל ומיכה רוזנקיאר, שמככבים בסרט לצד אחיהם, היוצר יונה רוזנקיאר. "דווקא הזיהוי של הסרט עם מקום אחד, הפכה אותו לאוניברסלי"

צולם ביחיעם, מדבר בכל העולם

 

"הצלילה", סרטו של יונה רוזנקיאר בן קיבוץ יחיעם, זכה לפני שנתיים בארבעה פרסים בפסטיבל הקולנוע בירושלים, כולל הסרט העלילתי הטוב ביותר. מאז הפך לאחד הסרטים הישראלים המוקרנים ביותר בחו"ל, כולל הקרנה בעיראק ופרסים יוקרתיים בלוקרנו. לאחרונה הוא זמין לצפייה גם ב-VOD של חברת YES, הזדמנות טובה לחזור לראיון עם שני אחיו של היוצר, יואל ויונה, המשחקים לצדו בסרט. השנייים מדברים על ההפקה המאוד אישית, מאוד גלילית ומאוד ישראלית, שנוגעת באנשים בכל מקום. "בישראל זה סרט על פוסט טראומה. בחו"ל זו בכלל דרמה משפחתית"

סצינת הסיום הזו לא נכנסה לתסריט של יונה רוזנקיאר, יוצר הסרט 'הצלילה', אבל המציאות כתבה אותה: שלושה אחים, אנונימיים, לבושים בחולצות צבעוניות ('הוואי'), עולים על הבמה בפסטיבל הקולנוע בירושלים ב-2018, ומקבלים ארבעה פרסים מרכזיים: פרס הסרט העלילתי הטוב ביותר, סרט הביכורים הטוב ביותר, פרס השחקן הטוב ביותר שחולק לשלושת האחים, ופרס הצילום הטוב ביותר.

ההישג מרשים במיוחד לאור העובדה שמדובר בפיצ'ר ביכורים, וביוצרים ובקאסט לא מוכרים, רובם בוגרי החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, וגם בהפקה דלת תקציב – סטודנטיאלית במונחים של התחום. שנה אחרי הזכייה, הם עדיין מקפידים על קוד הלבוש הצבעוני – "זו מן דאחקה קטנה משותפת שלנו" – בכל תחרות, טקס ומקום בו מוקרן 'הצלילה', בארץ ובחו"ל. והרשימה הזו ארוכה ומרשימה, וכוללת זכייה בפרס המבקרים ובפרס "חבר השופטים הצעיר" בפסטיבל לוקרנו היוקרתי בשווייץ.

הסרט עצמו מתרחש בקיבוץ בגבול הצפון בו גדל יואב, רב סרן לשעבר, שמגיע אליו מתל אביב כדי להשתתף בטקס הקבורה של אביו. האב נפטר שנה קודם, אבל תרם את גופתו למדע ולכן הלוויה מתקיימת במועד המאוחר. במשך אותה השנה ניתק יואב קשר עם משפחתו ועם הקיבוץ, וזהו גם ביקורו הראשון מאז. הימים הם ימי מלחמת לבנון השנייה, והתקפי החרדה של יואב, שסובל מפוסט טראומה בעקבות שירותו הצבאי, מתגברים עם נפילות הטילים. למתח ולדאגה מתווספת העובדה שאחיו הצעיר, אבישי, חייל בסדיר, צפוי להשתתף במלחמה לאחר החופשה שקיבל לצורך השתתפות בטקס.

בעוד יואב מנסה לסייע לאח הצעיר, שמגלה בעצמו סימני חרדה, ולפטור אותו מהיציאה לחזית, אחיהם הבכור, איתי, מחליט לאמן את אבישי בתרגולות כדי להכין אותו ללחימה, ברוח שיטותיו רוויות האלימות והקשוחות של האב המנוח. סצינה צבעונית וסוריאליסטית המתרחשת במתחם פיינטבול מהווה את שיאה של הכנה זו ואחד השיאים של הסרט.

את שלושת האחים בסרט מגלמים שלושה אחים שגדלו בקיבוץ יחיעם: יונה רוזנקיאר עצמו ושני אחיו הצעירים במציאות: יואל ומיכה. יואל מגלם את גיבור הסרט יואב, כלומר משחק את אחיו יונה. יוצר הסרט יונה מגלם את תפקיד האח הבכור איתי, והאח הצעיר מיכה מגלם בסרט את איתי, האח הצעיר, שזה פחות או יותר מגלם את עצמו.

הומור מקומי

יונה (38), יואל (33) ומיכה (30) רוזנקיאר נולדו וגדלו בקיבוץ יחיעם. אחיהם הגדול, עודד, אדירכל בן 41 שמתגורר בכפר מסריק, לא השתתף בסרט בשל לוח הזמנים העמוס שלו. ארבעתם שירתו ביחידות קרביות מובחרות בצבא. יונה הוא בוגר החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, יואל הוא שחקן בתיאטרון חיפה (כמעט השחקן המקצועי היחיד בקאסט) ומיכה שותף בעסק עצמאי להפקות אירועים. יונה ומיכה מתגוררים בתל אביב ויואל בחיפה. אביהם, אברהם, שהיה מזכיר קיבוץ יחיעם ושימש בעבר כמזכיר הבינלאומי של מפ"ם, נפטר לפני מספר שנים.
את יואל ומיכה אנו פוגשים ביחיעם, בביתה של האם פרנצי. יונה שוהה באותה העת בצרפת. כבר בתחילת הריאיון השניים מצהירים בפנינו: "בניגוד לסרט, אימא שלנו היא האדם הכי חם ואוהב. אבא שלנו היה רחוק מרחק שנות אור מהדמות המיליטנטית המתוארת, וגם עודד ואיתי שונים לחלוטין. אנחנו, האחים נמצאים בקשר מאוד קרוב אחד עם השני".

הסרט ברובו הגדול מצולם בקיבוץ יחיעם (בעשרות לוקיישנים שונים), בו גדלו האחים. נופיו הייחודים של הקיבוץ, כמו נופים נוספים ומובהקים של הגליל, מסייעים לעצב את העולם שבו מתרחשת העלילה ומגבירים את תחושת ההנאה שלנו, הצופים מקומיים.

חלק מהקונפליקט של הסרט מתרחש סביב השיבה הביתה של יואב, שהעתיק את חייו לתל אביב, אל מול המשפחה והקיבוץ, שנשארו באותו המקום, יציבים כמו המבצר הצלבני שעומד על ראש הפסגה.

החולצות הצבעוניות של האחים רוזנקיאר הן חלק מהייחוד שלהם, ומסמלות את רצונם להראות שהם קצת אחרים. "החולצות בטקסים הן בדיחה פנימית שלנו, וכמה שיותר מכוער יותר טוב", מסביר יואל. "זה בא להזכיר לאחרים ולנו שאנחנו לא חלק מהברנז'ה התל אביבית או התעשייה, אלא קיבוצניקים במקור ובעיקר בהוויה. גם אם אני גר בתל אביב או בחיפה, אני אוהב להדגיש את הזרות. אם שואלים אותי מי אני, אני קודם כל יואל מיחיעם".

הלוקאליות של הסרט מובהקת, וחלק מסממניו ניכרים גם בהומור ובבדיחות, שזר לא תמיד יבין. באחת הסצינות היפות של 'הצלילה', שמתרחשת בתוך הפאב הקיבוצי, מתנהלת שיחה בין הברמן (בדמות גמד, בגילומו של אלעד צפני) ובין האחים, שרוצים לשמוע מיואב סיפורים על בחורות תל אביביות. כשיואב מסרב לשתף פעולה, אומר לו הברמן: "תענה… יש פה אנשים שכבר שנה לא עברו את צומת כברי", משפט שרק מי שנמצא רחוק, בקצה המדינה, יכול להבין את משמעותו ואת הפער הגדול בין להיות שם לבין להיות פה.

גם ההפקה הייתה מאוד מקומית. בסרט משתתפים ניצבים מקומיים (ביניהם בני משפחה) מיחיעם ומהקיבוץ השכן געתון. השחקן דניאל סבג, שמשחק ב'צלילה' את דמותו של 'טוראי', הוא בן קיבוץ עברון במקור. בימי הצילומים התגייסו חברים רבים מהקיבוץ ומההנהלה לטובת הסרט, וגם סייעו למציאת פתרונות יצירתיים. "הקיבוץ היה מדהים. יש הרבה מאוד דוגמאות, כמו פִירוּש שהביא לנו את הוספה שלו ששימשה אותנו בסוף הסרט", צוחק יואל, כשהוא מזכיר את שמו של אחד מחבריו בקיבוץ. "גם ותיקי הקיבוץ היו נהדרים, ולא השמיעו אף תלונה כשעמדו זמן רב תחת השמש הקופחת באחת הסצינות. ובסצינה אחרת, כשהצלם ניסה לייצר אפקטים של עשן אחרי נפילת קטיושה, מישהו רץ והביא קטיושה אמיתית".

גם עסקים מקומיים כמו שירותי קייטרינג והארחה, נרתמו לעזרה ואפשרו לארח את אנשי הצוות, רובם חבריו של יונה, שלמדו איתו בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב.

לצאת מהארון

"אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש…", סופר יואב, גיבור 'הצלילה' (בגילומו של יואל) לאחר כל נפילה של טיל. זו הדרך שלו להתמודד עם החרדות בעקבות הטראומה שהוא גורר עמו מתקופת הצבא. הסיבה לטראומה אינה מתוארת או מובאת בסרט באופן מכוון, ונוכחותה מתעצמת דווקא משום שהיא נעדרת באופן ישיר מן המסך. ההיעדרות אף מרמזת כי מדובר אולי בכמה חוויות מצטברות שהביאו לטראומה, ולא בהכרח באירוע טראומתי בודד.
דמותו של יואב מבוססת על סיפורו של יונה, הכותב והבמאי, ששירת כחובש קרבי בצנחנים, וחווה הלם קרב בעקבות היתקלות בה השתתף בהיותו חייל מילואים לפני יותר מעשור. כשיואב סופר לאט ובשקט, ועוזר לעצמו להרפות מהמתח ומהמצוקה, הוא כמו סופר גם עבורנו הצופים, אפילו אם לא עברנו חוויה צבאית מטלטלת וטראומתית.

"אני חושב שכל המדינה היא פוסט טראומתית", אומר יואל. "כל אדם שעולה על אוטובוס ומסתכל ימינה ושמאלה, ובוחר איפה לשבת רק אחרי שבחן את אפשרויות המילוט, מבטא את החרדה שמנהלת אותנו במציאות הישראלית. גם לגור בקיבוץ זו מעין חוויה פוסט טראומתית. בטח אם גרים ביחיעם, שנושא על כתפיו מורשת קרבות מפוארת, עוד מלפני קום המדינה ובימי ראשיתה. 'קיבוץ של קאובויים', כפי שמכנה אותו יונה".
חלק מתפיסת העולם הקשוחה מוצגת בסרט באמצעות סצינות חוזרות בהן לא נשמע קול האזעקות בקיבוץ לפני נפילת הטילים. הסצינות מבוססות על החלטה שהתקבלה בקיבוץ במלחמת לבנון השנייה, להסתפק בהודעות סמס שנשלחות לחברי יחיעם לפני נפילת הטילים, ולנתק את צופרי האזעקה, כדי לא להפר את מנוחת הוותיקים. "גם מהדור שלנו, הצעירים, יש ציפייה להילחם", מסבירים יואל ומיכה. "ויש את הבושה שמלווה אותנו, כי לפנינו כבר הלכו, ואיך אומרים עכשיו לוותיקי הקיבוץ שאנחנו לא מסוגלים? להגיד 'אני לא יכול', זה כמו לצאת מהארון".
עם התחושה הזו, הגיעו האחים להקרנה הראשונה של הסרט מיד אחרי הזכייה בפסטיבל ירושלים בשנה שעברה. לשמחתם, החששות התפוגגו. "התגובות היו אוהדות וחמות ואולי אפילו מפתיעות, כי מאוד חששנו לפני ההקרנה", אומר יואל. "משפט שחזר על עצמו בורסיות שונות מפי הגברים המבוגרים בקיבוץ היה: 'אני לא פוסט טראומתי, אבל אני זוכר מ-73'…'. גם אם אנשים לא קוראים לזה 'פוסט טראומה', כי הם מתביישים או לא חווים את התסמינים על פי ההגדרה הרפואית היבשה, יש פה ביטוי לפתיחות ולמודעות ורצון להיות שותף לשיח".

אווירה בינלאומית

יונה הוא אמנם היוצר, אבל אחיו לגמרי שותפים ליצירה, ולא רק כשחקנים אלא גם בתהליך הכתיבה וקבלת ההחלטות. יואל: "לפני כחמש שנים נסענו יונה ואני לפסטיבל הסרטים בונציה, עם סרט קצר אותו ביים יונה. בהפסקה בין ההקרנות, הוא סיפר לי על רעיון שיש לו לסרט באורך מלא, שיעסוק בשלושה או ארבעה אחים שנפגשים בקיבוץ בזמן שמתרחשת מלחמה. כבר אז התחלנו לדבר בינינו על הסצינות. יונה התעקש מהתחלה שאנחנו, האחים, נשחק בסרט. זה נראה לו הליהוק הטבעי והמתבקש.

"אחרי שיונה כתב את התסריט והתחיל לשלוח אותו לקרנות תמיכה בארץ, הוא קיבל סירובים רבים. הוא כמעט היה על סף קבלת החלטה לצלם את 'הצלילה' במימון עצמי, אבל אז הגיעה התמיכה מקרן טיש לפיצ'רים ראשונים, מטעם אוניברסיטת תל אביב, ותמיכה נוספת מקרן יהושע רבינוביץ לאומנויות ומפעל הפיס. בסופו של דבר צולם הסרט לפני שנתיים".

בשנה האחרונה הוקרן הסרט ברחבי הארץ ועד היום הוא עדיין מוקרן בסינמטקים ובהקרנות פרטיות. הסרט גם היה מועמד לפרס אופיר קטגוריות התסריט, שחקן המשנה (ליונה), המוזיקה המקורית והאיפור, אך לא זכה באף אחת מארבע הקטגוריות.

'הצלילה' הוא אחד מהסרטים הישראלים המוקרנים ביותר בחו"ל בשנה האחרונה. פסטיבל לוקרנו שהוזכר קודם, הוא החשוב והמרכזי שבהם, שם זכה בפרס הסרט הטוב ביותר מטעם חבר השופטים הצעיר, וכן  זכה בפרס המבקרים העצמאיים במסגרת פסטיבל נאנט (צרפת). הסרט השתתף בהקרנות בינלאומיות רבות: בפסטיבל טורונטו, בפסטיבל ה-AFI בלוס אנג'לס ועוד.
הצלילה הוקרנה אפילו בעירק, במסגרת פסטיבל סרטים בינלאומי, אולם בשל לחץ פוליטי נאלצו מארגני הפסטיבל להוציאו מהתחרות הבינלאומית. הסרט יצא להקרנות מסחריות באנגליה, קולומביה וארצות הברית.

החיבור לסרט, על אף הלוקאליות שמאפיינת אותו, קשור לתמות השונות שבהן הוא עוסק, וכנראה גם בהנאה מהצפייה בו (ראו הרחבה במסגרת). לפני הכל, זה סרט מהנה, שיש בו דרמה, מתח, המון הומור, מגע סוריאליסטי ודמויות מרתקות. יש גם הרבה נגיעות אמנותיות שמשתלבות בסרט בלי "לצעוק את עצמן", בנגיעה קלילה, כמעט בלתי מורגשת. כל אלו מסייעים לצופה להתמודד עם הנושא הכבד של פוסט טראומה.

יואל ומיכה מתארים כמה מעגלים של חיבור לסרט: "בקיבוץ ובאיזור שלנו אנשים מתחברים לסרט גם דרך ההקשרים המקומיים; בתל אביב ובמקומות אחרים בארץ החיבור הוא דרך הנושא של הפוסט טראומה. חברים שאני מכיר שמתמודדים עם פוסט טראומה הרגישו שזה הסרט הראשון שנותן הכרה למצבם בצורה מכובדת. בחו"ל בכלל מתייחסים לסרט כאל דרמה משפחתית, שבוחנת מערכות יחסים בין אחים. כשהסרט הוקרן בפסטיבל בלוקרנו, רוב הקהל התעניין בקיבוץ ובחיים שמתנהלים בו כיום, ולא שאלו שאלות על היבטים נוספים שבהם עוסק הסרט.
"אנחנו חושבים שדווקא הזיהוי של הסרט עם מקום אחד, מאוד מאופיין ואישי, הפכה אותו לרחב. דווקא ככל שזה אישי יותר, ככה  זה יותר אוניברסלי".

שקועות בחול עד צוואר

הצלילה הוא סרט כיפי, ועם זאת אמנותי. הוא מעוצב גם בזכות הצילומים היפים של עודד אשכנזי, שזכה בפרסם הצילום בפסטיבל ירושלים, ובזכות השימוש שעושה יונה רוזנקיאר בדימויים עדינים, דמויות צבעוניות ועיצוב סוריאליסטי לפעמים. בתחילת הסרט מופיעות שתי ילדות תאומות, המגולמות על ידי אחייניותיו של יונה, עדי ועומר, בנותיהן של אחיו הגדול עודד, בסצינה מהירה. הן מצולמות בחוף הים, מכוסות בחול כשרק ראשיהן מציצים החוצה, בזמן שההורים יושבים בשקט על החוף, והמלחמה בעיצומה. "רציתי לייצר עולם שמערבב בין המציאות לאבסורד, מטשטש את הקווים, ובין היתר זה מתבטא בבחירת דמויות חריגות, כמו אהוד הגמד, הברמן", אומר היוצר יונה בהתכתבות ווטסאפית.
קשה שלא להשוות את הסרט ל'מבצע סבתא' שיצר דרור שאול לפני עשרים שנה. קווי הדמיון מתבטאים בעיקר בסיפור המסגרת: שלושה אחים שמתגוררים בקיבוץ, אח בכור מיליטנטי, אירוע הקבורה ועוד. התסריט של רוזנקיאר הוא פחות פארודי, הרבה יותר סוריאליסטי, ולמרות שיש בו הרבה הומור, הוא איננו קומדיה, ומתמודד לעומק עם פצעים פתוחים וקונפליקטים בחברה הישראלית.
רוזנקיאר ממשיך לכתוב וליצור בטלוייזה וגם בקולנוע. הפיצ'ר השני שכתב עוסק במסע התבגרות מאוחר של אב ובנו, וגם בו מיועדים לשחק מיכה ויואל. התסריט כבר זכה בפרס הראשון בחממה הבינלאומית של סם שפיגל, והתקבל למסגרת האטלייה היוקרתית של פסטיבל קאן 2017. בימים אלו הוא נמצא בשלבי גיוס כספים לקראת הפקתו.