קולנוע בלב / לב אורלוב

אישה בורחת מביתה

הסדרה: "המורדת"

אנשים רבים שקצב החיים המודרני לא אפשר להם לבלות זמן איכות עם ה"נטפליקס", זכו בחסות הקורונה להכיר סוף סוף את שירות הסטרימינג לעומקו, כאילו היה חבר קרוב, או אפילו בן זוג.

אחד מהתכנים הנצפים ביותר ב"נטפליקס" ישראל בחודש האחרון וכנראה שהמדובר שבהם, הזוכה למעריצים נלהבים במיוחד, הוא הסדרה "המורדת". הפקה גרמנית-אמריקאית המבוססת על רב המכר מאת דבורה פלדמן מ2012.

דבורה פלדמן נולדה כאישה חסידית בחצר סאטמר שבברוקלין, ובגיל צעיר ברחה ממנה ופתחה בחיים חדשים ועצמאיים. בגיל 25 פרסמה פלדמן את האוטוביוגרפיה שלה "המורדת: מחצר סאטמר אל החופש" שנמכרה במיליוני עותקים.

הסדרה "המורדת", מספרת את סיפורה של בת דמותה של דבורה פלדמן, אסתי (אסתר). אנחנו פוגשים את אסתי (שירה האס) ביום שבו היא אוזרת אומץ ומממשת את תוכניתה להימלט מנישואיה האומללים ומחייה בקהילה הסגורה, ובורחת עד לברלין. שם מתגוררת אִימה, אשר עזבה את הקהילה כשאסתי הייתה עוד תינוקת.

אך הקהילה של אסתי לא מתכוונת לוותר עליה בכזאת קלות והיא שולחת אחריה את בעלה ינקי (עמית רהב) ואת בן דודו, בעל העבר המפוקפק, מוישה (ג'ף ווילבוש).

"המורדת", מתרחש בשני צירי זמן, המצטלבים ביניהם. הראשון הוא חייה של הגיבורה בחסידות סאטמר בניו יורק: נישואיה לינקי וחייה האומללים לצידו. ציר הזמן השני מתרחש בברלין, וסובב סביב ניסיונותיה של אסתי לפתוח בדף חדש ולגבש זהות עצמאית, בעוד שהעבר רודף אחריה ברחובות העיר.

סיפורה של צעירה שבורחת מפלג חסידי קיצוני, אפשר לראות כחלק מגל סרטי החרדים ששוטף את הארץ ואת העולם, אבל בעיניי נכון יותר להתייחס אליו כאל חלק מהאובססיה העכשווית לסיפורי כתות – בכלל, ולהימלטות מכתות – בפרט.

כך או כך, סיפורה של אסתי אכן ראוי להיות מסופר. זהו סיפור מרתק, מעורר השראה ורלוונטי תמיד.

בתפקיד הראשי מככבת שירה האס הישראלית, שמוכרת לציבור הישראלי מהופעותיה בסדרות "שטיסל" ו"הרמון" ובסרטים "פרינסס", "פוקסטרוט", "פרא אציל" וגם "אשתו של שומר גן החיות" ההוליוודי, לצד ג'סיקה צ'סטיין.

כאן היא מופיעה בתפקיד בינלאומי ראשון (ודוברת יידיש ואנגלית), והיא מרשימה כהרגלה, בהופעתה הפיזית השברירית ובעוצמותיה הפנימיות. במידה רבה בזכות הופעתה של האס, דמותה של אסתי כה שובת לב, וסיפורה, לאורך הסדרה כולה, נחווה מתוך אמפתיה עמוקה כלפיה ומחרדה לגורלה.

לצד הס מככב בסדרה גם עמית רהב הישראלי, בתפקיד יקי, בעלה של אסתי. זאת אחת מהדמויות המעניינות ב"המורדת" – בחור טוב בסך הכול שלא ידע כיצד להתנהג עם אשתו כאשר הייתה לצידו. רק כשהיא עוזבת אותו הוא מתחיל להבין את הטעויות שעשה, והוא נחוש לתקן ולפצות. המסע הפיזי והנפשי של ינקי אל אסתי מסתיים בסצנה שוברת לב, סצנה שהייתה בשבילי השיא של הסדרה כולה. רהב מגלם את ינקי בכישרון רב. השחקן, שהופיע עד עכשיו בעיקר בסדרות נוער, זוכה כאן לפריצה הגדולה שלו לתודעת הקהל.

חבל רק שאותה חשיבה מקורית שהביאה את יוצרות הסדרה ללהק את שירה האס ואת עמית רהב, אינה נוכחת גם בכתיבת הסדרה.

על אף הבחירה האמיצה לדבוק בשפת היידיש, "המורדת" מתקשה לייחד את החוויה של הגיבורה בתוך העולם החרדי, מעבר לאותן קלישאות שכולנו מכירים היטב מיצירות קודמות שהתרחשו בו. חלקן גם עשו זאת טוב יותר, למשל ההצגה "עושה כרצונו" שעלתה ב"הבימה" ושהתבססה על האוטוביוגרפיה של אסתי ויינשטיין, חסידת גור שהחליטה לעזוב את החסידות. עם זאת, חשוב לציין שאין ב"המורדת" דמוניזציה מוגזמת של העולם החרדי, כמו שנעשתה ביצירות רבות אחרות, וככל הנראה טקטיקות קשות יותר הנהוגות בסאטמר, נחסכו מאיתנו.

אך עם כל המגרעות שהוזכרו כאן, קו העלילה בברוקלין מתגלה כמוצלח יותר ממקבילו המתרחש בברלין. מה שיכול היה להיות תהליך מרתק של גילוי עצמי ושל ניסיון לבנות חיים חדשים, מתפספס לחלוטין. כשאסתי נוחתת בבירה האירופאית היא פוגשת בחבורה של סטודנטים למוסיקה קלאסית. הם כולם יפים ובאים במגוון רחב של צבעים ולאומים ונטיות מיניות. ואם בתיאור חייה הקודמים של אסתי הסדרה דשדשה במי הבינוניות, אז בעיצוב חבורת דובוני האכפת לי המוסיקליים, "המורדת" צוללת עמוק לאזור המביך. הדיכוטומיה הברורה שמשורטטת כאן בין העולם החרדי המדכא לבין העולם החופשי והנאור שמציעה ברלין, הוא חלק משמעותי מהשטחיות המאפיינת את הסדרה.

"המורדת" מתנהג כמו הרבה סרטים מערב אירופאיים שמתרחשים בקהילות שמרניות ושמתארים בפשטנות את המצב העגום של זכויות האדם בהן. תת ז'אנר חדש מביא את סיפורן של נשים המשתחררות מהקהילות הללו ומוצאות בית חם, חופשי ונאור במדינות אירופה המערביות. ואכן, "המורדת" מזכיר את נציג נורבגיה לאוסקר, "מה יגידו כולם", (שגם הוקרן כאן מסחרית), סרט שהביא את סיפורה של נערה נורבגית, בת למשפחה פקיסטנית דתית, המשתחררת מכבלי המסורת החונקת בעזרת שירותי הרווחה של המדינה הסקנדינבית.

יש ב"המורדת" סצנת שיא אחת, שכבר נהייתה אייקונית, המתרחשת באודישן. כל ילד ידע לזהות מראש את המהלכים ואת ה"טוויסטים" המתרחשים בה, ועדיין, אי אפשר להתכחש לרגש שגלום בה. כך גם הסדרה כולה, שעל אף מגרעותיה הרבות מצליחה להחזיק עניין לאורך כמעט 4 שעות. כנראה ש"המורדת" הוא יותר ספר טיסה חביב מאשר רומן מופת מסעיר, אבל יש בו גיבורה כובשת עם סיפור חיים שלא נתקלים בו בכל יום, המגולמת ע"י שחקנית מצוינת. לפעמים זה מספיק.