זה לא רק משחק! 

 

בעולמם של הילדים והילדות המשחק הוא ה"כאן ועכשיו", וזו הסיבה למאמץ הרב שהם עושים לשם השגת המטרות בזמן ההפסקה, האימון וכיו“ב. המשחק והשלכותיו יקבעו את ההיררכיה בחזרה לכיתה וגם בהסעה. על פי רוב, המפסידים במשחק ירגישו את הבוז ואת הלעג בליווי הרגשת מועקה, והמנצחים ירוצו בשמחה לכיתה או להסעה.  

על מנת להפסיק את המעגל הזה, בו המנצח נתפס כחזק והוא השמח, הגאה והמועדף, לעומת המפסיד שנתפס כחלש, עלוב, לא מאומן ועדין, צריך להתייחס ברצינות מרובה לשיח בין הילדים והילדות, ולחנך לסדר עדיפויות חדש, סדר שמתקבל על דעתם של הילדים והילדות ושומר על הרגשה חברתית בריאה ונעימה במגרש המשחקים. 

 

המטרה החינוכית המרכזית באימון 

הערך החינוכי הגדול ביותר והחשוב ביותר שאנו כמאמנים ומאמנות יכולים לתת לילדים ולילדות בספורט, זה היכולת לדעת להסתדר לבד במגרש המשחקים, מכל הבחינות: חברתית, מקצועית, אישית ומשמעתית. ילדים וילדות שיודעים להסתדר בעצמם במגרש, ידעו להתקדם בסולם החברתי והמקצועי. האימון והחוג הם רק הגירוי לפעילות הגופנית הרצויה, מפני שבסופו של דבר ההצלחה נגזרת מעבודה אישית עצמית של הילדים והילדות, יום יום, לבד במגרש.  

תורת האימון אומרת שבשביל הצלחה בספורט צריך מעל 10,000 שעות אימון (בערך 3-4 שעות ביום למשך 8-10 שנים). ניתן למדוד את ההשפעה של הצוות המקצועי לפי משך וזמן ההשקעה של המתאמנים והמתאמנות מחוץ לשעות האימון המסודרות. 

 

 

חשיבות השלום במגרש המשחקים 

ילדים וילדות מתקשים להשלים אחד עם השני ללא הכוונה של מבוגר. הם צריכים זמן והנחייה כיצד עליהם להגיב נכון ואם בכלל, ומהו הרגש שהם חשים. ילדים וילדות מרגישים בנוח להעיר, לבעוט, לקלל ולהציק, כי המטרה היא לנצח כמובן – ואת זה צריך לשנות.  

לשינוי דפוס חינוכי אכזרי זה, צריכים לספר סיפור חדש, סיפור בו המגרש הוא מקום לחוויות משותפות ולא מרכז לאיסוף של ניצחונות. המגרש מתאים לכל המינים והצבעים ולכל המגדרים והרמות השונות – לכולם יש מקום במגרש המשחקים!  

חשוב לשתף את כולם במגרש, ולשמור על אווירה נעימה ומקבלת, והכי חשוב – סלחנית. 

הכלל החשוב הוא ללמד את הילדים לסלוח, לסלוח ממש. 

ילדים וילדות שיילמדו לסלוח לחבריהם ולחברותיהן, יילמדו לדעת שכולם טועים לעיתים, וגם אנחנו טועים ומבקשים סליחה.  

ילדים וילדות שלא ידעו לסלוח באמת, יתקשו להסתדר במגרש המשחקים ללא מבוגר אחראי, הם תמיד ידרשו את הצדק ובצדק. צריך להסביר להם ולחנך אותם שבספורט תמיד יש מנצח ומנוצח, עם זאת, הכי חשוב זה המשחק ביחד, זה להתקדם ביחד והמאמץ המשותף שמקדם את כולם. 

 

ויתור ופשרה אינם דרכי שלום 

כשמבקשים מילד או ילדה לוותר, הכוונה היא שהם יוותרו על הזכות שמגיעה להם מחוקי המשחק והמציאות. הבקשה להתפשר במגרש המשחקים נכונה רק אם לא נמצאה דרך שמקובלת על כולם באופן מלא: פשרה איננה שלום אמיתי, ואין עימה הרגשה טובה והוגנת. 

ההרגשה שוויתרתי או התפשרתי, עבור הרגעת היחסים במגרש או מול הצוות המקצועי, מאבדת את אלמנט השוויון וההגינות בספורט. ילד\ה שניצחו משחק כי וויתרו להם, מרגישים אחרת מילד\ה שניצחו ללא פשרה או וויתורים, והם מכירים מקרוב את המשפט המפורסם: ”נכון שניצחתם אבל ויתרנו לכם“. 

 

לחנך לסלוח ולהשלים לבד 

בהרצאה האחרונה שלי בבית הנבחרות במכון ווינגייט, שאל אותי רכז הקורס: ”מה אתה עושה במקרה של אלימות?“  

אמרתי לו – ”לא הרבה, רק מכין את הקרקע להתפייסות – לילדים ולילדות זמן האימון חשוב יותר ממני".  

ילדים שנהגו באלימות בזמן האימון אני מושיב בצד, ומיד אומר: ”ההתנהגות שבחרתם לא מקובלת כאן, תשבו כאן עד שתחליטו איך (אתם) מתקדמים, אם בכלל“. 

בד“כ הילדים משלימים לבד, כי זמן האימון והמשחק חשוב להם יותר מההרגשה שעוטפת אותם. ילדים וילדות צריכים את הזמן להירגע, כדי להבין שנכון לעשות שלום. השלום מרגיש טוב יותר, אפשר לחזור לשחק והכל מהחלטה ורצון חופשי שלהם, שכן הם בחרו להשלים. מאמנים ומאמנות שיקפידו על הערכים הללו ויקפידו על תקשורת סלחנית והוגנת במגרש, יזכו לראות נפלאות ממש ורגעי קסם בין הילדים והילדות. 

לסיכום: 

בזמן שהילדים והילדות חוזרים מהמגרש ומספרים מה היה ואיך הם שיחקו, או מביעים תסכול מסוים, חשוב מאוד להקשיב להם בסבלנות ולעזור להם להתמודד עם הרגש בצורה הנכונה. התשובה המקובלת של ההורים ”אבל זה רק משחק“, לא הופכת את הרגש המר לרגש מתוק. הדרך הבטוחה לעבור הלאה במקרים כאלו היא מחילה וסליחה, לסלוח אחד לשני במגרש המשחקים, ובעיקר לסלוח לעצמם אם הם נכשלו.  

במגרש אמורים ליהנות, וכשלא נהנים – לא ממשיכים.  

 

רשם: דודי שבי