הרוסים באים! הסיפור המופלא של טל אל

מעט אחרי שסופיה קודמה לתפקיד כלכלן ראשי בחברה לסלילת כבישים בקייב, שם עבדה, היא הגישה את הבקשה למתן עדות אופי. זה היה חלק הכרחי מההליך לבקשת אישור הגירה מבריה"מ. הבקשה גררה כינוס של  כל עובדי החברה, על מנת להוקיע אותה על הבגידה של נטישת המולדת, אבל היא לא נעלבה. מבן זוגה גריק, שעבר במכון לכימיה פיזיקלית, חסכו את הטקס הזה. שניהם התפטרו לפני שפוטרו, אבל הם כבר חשבו קדימה והחלו להתרגש לקראת הנסיעה. זה קרה בתחילת שנת 72', מעט אחרי שהצליחו להשיג מכתב הזמנה מ"קרובי משפחה" בישראל לבוא ולהתאחד איתם. כולם ידעו שההזמנה מפוברקת, כולל הקג"ב, שקרא את המכתב עוד לפני שנחת בתיבת הדואר, אבל כולם שיחקו את המשחק. סופיה וגריק רצו להגר כי בבריה"מ הייתה אנטישמיות מוסווית. על ישראל הם שמעו בעיקר לאחר הניצחון המפואר של מלחמת ששת הימים, ורצו לעלות ולסייע בהקמתה.

האישור התקבל אחרי כחודשיים ונתנו להם שבועיים להתארגן ולצאת. מזלו של גריק שהוא לא התקבל עדיין ללימודי דוקטורט, כי בעלי תואר מתקדם התקשו לקבל אישורי יציאה. הם לוו קצת כסף מקרובי משפחה ורכשו כרטיסי טיסה. הותר להם לקחת איתם חפצים אישיים, מאה דולר למשפחה, וספרים שיצאו לאור אחרי שנת 46' בלבד. בדרך הים הם שלחו בעיקר ספרים. היה גם מי ששלח פסנתר. הפורמליקה התבצעה דרך שגרירות הולנד שייצגה את ישראל. בהגיעם לארץ היה גריק בן 33. הספרים הגיעו לנמל חיפה אחרי כחצי שנה.

גריק וסופיה, בדומה לרוב העולים של שנות ה 70' המוקדמות, הגיעו ממניעים ציוניים לגמרי. הם היו בטוחים שהם מגיעים ממדינה נאורה ומפותחת יחסית, למדינה מדברית וענייה. הם הכינו את עצמם נפשית לחיים קשים ולא נוחים לעומת מה שהיה להם בבריה"מ, אבל היו מוכנים לשלם את המחיר תמורת השתתפות בבניין הארץ. לכן הם הופתעו מאוד כשגילו שהמציאות הפוכה: הסתבר שבארץ מסתדרים היטב גם בלעדיהם ואין שום דבר הירואי בעלייה שלהם ובמגורים כאן.                 

גריק התחיל להתעניין בהמשך לימודים בטכניון. בספטמבר הוא פגש שם את גרגורי זלוטניק, שעזר לו להתקבל למוסד במסלול לדוקטורט. מאז הם נפגשו שם כל יום. בקיץ 73' גריק וסופיה קיבלו מעמידר דירה בשכונת יזרעאליה בחיפה, סמוך לדירה של גרגורי ושלי, ונוצרה בין שני הזוגות חברות קרובה. גרגורי ושלי רצו לגור במושב כדי לממש את הציונות שבעטיה עלו, והם החלו להסתובב ולחפש מקום מתאים, אבל בסופו של דבר לא יצא מזה כלום.                                                                                                                          

השנים עברו והם היו קצת מתוסכלים מההיבט הציוני של עלייתם. ואז הגיעה שנת 78' ויענקלה פרידמן, שהיה ראש מח' ההתיישבות בסוכנות, התראיין ב"קול ישראל לעולים מברה"מ", וסיפר על תכנית המצפים. המראיינת הייתה שלי רוז'נסקי (שנקראה בתקשורת – שלי בת-דוד) זוגתו של גרגורי. יענקל'ה סיפר בראיון על תכנית להקמת 30 יישובים בגליל, שמטרתם היא קטיעת רצף ההתפשטות הערבית, מניעה של סיכויים לדרישת אוטונומיה ערבית בעתיד, ושמירה על אדמות המדינה סביב היישובים. הוא הסביר שתפקיד היישובים יהיה לטפל בטופוגרפיה. בדמוגרפיה טיפלו באמצעות הקמת נצרת עלית, כרמיאל ומעלות. שלושים היישובים תוכננו להיות, לדבריו, משני סוגים: קטנים, של 12-21 משפחות, או גדולים של 21-60 משפחות. מתוך 30 נקודות ההתיישבות, ייעדו מראש  שתי נקודות לעולי בריה"מ – את עדי שליד שפרעם, ואת הגבעה שסומנה במפות כג'דיידה 25. הארגון של הגרעינים לקראת ההתיישבות הוטל על התנועות המיישבות.

שלי חזרה הביתה נסערת וסיפרה שצריך לארגן רשימה של 21 מעוניינים תוך שבוע, ואז אפשר יהיה לקבל נקודת התיישבות. סוף סוף הגיעה ההזדמנות לממש את התשוקה שלהם לבניית הארץ. הם הסתערו על המשימה, ואכן תוך שבוע הייתה בידם רשימה של 21 משפחות מתעניינות מתוך החברים והמכרים שלהם, כולם יוצאי בריה"מ כמובן. גרגורי גייס ברפא"ל עוד שתי משפחות ישראליות, כי חשב שזה יכול לסייע להתנהלות מול הרשויות, וגם בגלל שלא רצו יישוב על טהרת הרוסים, רצו יישוב ישראלי.

הסוכנות כיוונה אותם לתנועת המושבים, שפרסה את חסותה עליהם, והתכנון היה לעלות לנקודה ג'דיידה 25, שקיבלה את השם "יצהר" כשם הנחל הסמוך. גרגורי הציע את "טל אל" – שתי מילים שמופיעות בברכת משה לשבט אשר, וועדת השמות הסכימה. הלוגו על הניירות הרשמיים של הגרעין ביטא את מהות הגרעין: "טל אל מושב עובדים לתעשייה, חקלאות ומדע, של עולים אקדמאים מבריה"מ". מתוך 24 מבוגרים בגרעין המייסד, היו 21 בעלי השכלה גבוהה ומהם 3 דוקטורים.

בגרעין המייסד היו שלוש משפחות שהגיעו ממוסקבה, שתיים מקייב, חמש מלנינגרד, ואחת מריגה. כולן עלו לארץ בין 71'-74'. הם החל להיפגש בחיפה, במרתף הבית שבו גרו גרגורי ושלי. הפגישות נערכו פעם בשבועיים. בפגישות הם דיברו על איך היישוב יראה, איך יתנהל, יצרו תקנון, הקימו וועדות וחילקו משימות. בדרך כלל הצטרף לפגישות נציג תנועת המושבים. הוא גם לקח אותם לראות את כפר שילת, כדי שיבינו איך בערך יראה היישוב שלהם.

אחד הדברים הראשונים שעשו היה לבחור מזכירות, מה שנקרא כיום ועד הנהלה. חברי המזכירות היו שלי, גרגורי וגריק. שלי וגרגורי היו אלה שעמדו בעיקר בקשר עם הסוכנות ועם תנועת המושבים.

באביב 79' עשו להם סמינר מרוכז בשבי ציון, ודיברו שם על איך היישוב צריך להתנהל. רפי כהן, נציג הסוכנות, צורף למזכירות הגרעין וארגן להם חשבון בנק ופנקסי צ'קים. על הצ'קים נדרשה חתימה של רפי ושל נציג מורשה של הגרעין.  

באוקטובר כבר עמדו במצפה 12 בתים, ואמרו להם שהגיע הזמן לעלות. מבחינת גריק זה נראה לא מציאותי, איך הסוכנות בכלל סומכת על קבוצה שמעולם לא חיה בכפר, שבאמת יעלו ויקימו יישוב. הוא היה בטוח שכל העסק ייפול ברגע האחרון. בדצמבר גרגורי ושלי דיווחו בפגישה במרתף שיענקל'ה פרידמן אמר להם שהוא מבין שהתנאים לא אידאליים לעלייה בגלל החורף והבוץ והיעדר מדרכות, והוא מבטיח שיתקנו הכל עד חודש מאי, אבל ביקש שיעלו בכל זאת. אז עכשיו הם נכנסו להתלבטות: האם לעלות בדצמבר או לחכות עד לחודש מאי. שנת התקציב התחילה באפריל ובסוכנות כנראה רצו להראות לתורמים הישג ממשי לקראת שנה חדשה של גיוס תרומות, ולכן לחצו עליהם לעלות כבר בחורף. היה כאן גימיק כפול, מפני שהיה מדובר בגרעין שהוא גם רוסי וגם של אקדמאים. כולם הסכימו שכיוון שקיבלו עד כה יחס טוב מאוד מהסוכנות, אז אי אפשר לאכזב אותם, וסיכמו שיעלו בפברואר.

כשהבתים כבר עמדו, הגיעו חבר'ה צעירים ממושב עמקה בראשות ציון מלכה, והשתלטו ליום אחד על היישוב. זה היה כאות מחאה על כך שלא נותנים להם לבנות לעצמם ביישוב שלהם. התקשורת חגגה סביב הנושא, נוצר לחץ על הממשלה, ובעקבות כך הוקם עבורם ב 83' היישוב אשרת – כהרחבה של עמקה. כולם ידעו שהכל היה מבוים מלכתחילה, כדי ליצור את הלחץ.

יום העלייה נקבע ל 14/2/80. למעשה היה זה המצפה הראשון שעלה לקרקע. משפחת אנסקי הקדימה ועלתה כבר יום קודם. 11 המשפחות הנוספות עלו במהלך השבועיים הבאים, כשהם נעזרים בשתי המשאיות שהסוכנות העמידה לרשותם לצורך המעבר. כל הרוסים היו כבר בגילאי 40 ונחשבו זקנים, לעומת הישראלים בגרעינים המקבילים. עוד תשע משפחות שהיו ברשימת ה 21 נאלצו לחכות לסבב הבנייה הבא, שעוד לא ידעו מתי יצא לפועל. מהסוכנות ביקשו מהם בינתיים לא למכור את הדירות שלהם בעיר במהלך השנה הראשונה, עד שיהיו בטוחים שאכן הם נשארים כאן. מ 12משפחות המייסדים עדיין גרות כיום בטל אל 10 משפחות – מסתבר שבמקרה של טל אל זה הצליח.

החורף הביא איתו הרבה בוץ. את המים קיבלו ממגדל המים, שסיפק מים חמים בקיץ וקרים בחורף. החשמל סופק משני גנרטורים. חורף 79'-80' היה קשה עם רוחות חזקות וגשמים. אחריות הפעלת הגנרטורים הייתה על המתיישבים. היה קו טלפון אחד וקו פקס במזכירות. אחריות בדיקת מצב המצוף של מגדל המים היה גם הוא עליהם: כשהמצוף ירד היו צריכים לרדת לצומת יסיף ולהפעיל את המשאבה. 12 הבתים עמדו בשתי שורות ובשני מקבצים. בשני החורפים הראשונים עדיין לא היו מדרכות והן הותקנו רק לאחר שנה.

לפי מה שיענקל'ה פרידמן אמר אז, הם היו צפויים לחיות 15 שנים בבתים הזמניים, כי זה הזמן שלוקח בארץ לאישור תכנית מתאר. הוא אמר ששווה לחכות, כי כל משפחה תקבל ביישוב הקבע מגרש של 15 דונם!

הקרוונים שתכננו לספק להם היו של 3 חדרים, בגודל 54 מ"ר. גרגורי ושלי שכנעו את הסוכנות שמדובר במשפחות "מרובות ילדים" ולכן צריכים קרוונים גדולים יותר, של 4 חדרים. הבדיחה כנראה הצחיקה, אבל למרבית הפלא בסוכנות הסכימו. הבתים תוכננו טוב והיה נעים לגור בהם. כל חברי הגרעין שמרו בלילות על הציוד במהלך הבנייה, ואחרי שאכלסו את הבתים החלו לשמור גם במשך היום. את הבתים קיבלו בחינם ואפילו שכר דירה לא נדרשו לשלם. גם מימון הדלק לגנרטור היה במימון הסוכנות. למעשה כל הקמת ומימון היישוב הזמני היה של הסוכנות. גריק קורא לזה "ציונות דה לוקס". בקיץ 80' הציבו עוד 3 בתים, אחרי כמה חודשים עוד 2 ואח"כ עוד 4, וככה הגיעו ל 21 בתים. אחרי זה הסוכנות הוסיפה עוד 5 קרוונים מעבר לתוכנית, וככה התוך שנתיים היו ביישוב 26 משפחות. מסביב לבתים היו חלקות אדמה קטנות וכולם הקימו גינות נוי.

עוד לפני הקמת הבתים פרצו את דרך הגישה למצפה, אבל לא סללו אותה. בחורף היא התמלאה בורות והיה קשה לנסוע עליה. הם פנו ליענקל'ה פרידמן וביקשו שיסללו אותה, אבל הוא אמר שיש עדיפות בעניין הזה ליישובים כמו הררית, שמרוחקים מאוד מהכביש הראשי, והציע להם לחפש תורמים ולטפל בזה בעצמם. אז הם גייסו את צבי זמיר, מנכ"ל בתי הזיקוק, שתרם את הציפוי בזפת. אחראי הביטחון במ.א. געתון היה עם צבי זמיר בצבא, והוא זה ששכנע אותו לתרום. אחר כך קק"ל כבר עשתה ציפוי אספלט. כשנה לאחר העלייה לקרקע הם התהדרו בכביש סלול.

כמו כל מושב עובדים, גם הם קיבלו טרנזיט וטרקטור. בטרקטור השתמשו קצת לעבודות תשתית וגינון.  בטרנזיט עשו קניות עבור הצרכנייה והשתמשו לסידורים שונים ולהסעות. רעיה יוספין ניהלה את הצרכנייה. לכל אחד היה מפתח, לקחו מה שהיו צריכים, רשמו בפנקס וחויבו בסוף החודש.

את ליל הסדר הראשון חגגו כולם ביחד. חגגו כמובן את העלייה לקרקע, וחגגו גם את גיוס הבת הראשונה לצבא. באפריל 80' חגגו יחד את הגעתה לאוויר העולם של רחלי מילר, שהייתה הילדה הראשונה שנולדה ביישוב.. זכורה גם החגיגה שארגנה שלי עבור כל הזוגות שהחזיקו תעודות נישואין רוסיות ולא הספיקו עדיין לערוך טקס יהודי כהלכתו. במגרש הספורט אורגנה חופה גדולה וזוגות רבים נכנסו תחתיה בבת אחת. הגברים נשבעו לא לשכוח את ירושלים ושברו את הכוס כנהוג. לתפקיד המזכיר הראשון נבחר גריק, אבל לא עשו מזה חגיגה.

מרגע העלייה לקרקע התחילו ביקורים מכל הכיוונים. ראשונים הגיעו מבקרים מיישובי הסביבה: מנתיב השיירה, מבן עמי, משומרת, מבית העמק ועוד. יישובים אלה חגגו באותה עת 30 שנים, ומבחינתם הקמת טל אל הייתה סוף סוף המשך של ההתיישבות באזור. כולם הגיעו לראות את המקום והביאו מתנות. מקס רודברג מבית העמק ארגן להם כניסה חופשית לבריכה של הקיבוץ, ולימודים ללא עלות בבית הספר היסודי – למי שרצה. מי שניצל את זה נהנה מיום לימודים ארוך כולל ארוחות והכל בחינם. למקס הייתה פינה חמה בלב לעלייה הרוסית, כי בזמן מלחמת העולם השנייה הוא ניצל בזכות זה שברח למזרח בריה"מ, ושם חי עד סוף המלחמה.

היו גם ביקורים של רמי מעלה, כמו למשל של מודעי שר התקשורת. יענקל'ה פרידמן שכנע אותו שהיישוב צריך עוד קו טלפון, כי זאת גבעה אסטרטגית "חשובה ביותר", שבשעת מלחמה ישלטו מכאן על כפרי הערבים שסביב. או למשל ביקור של רפול, הרמטכ"ל דאז, שנחת במסוק במצפה ואכל את כל העוגה שסופיה ז"ל הכינה, ושקיוותה שיישאר ממנה משהו גם לגריק ולילדים. אריק שרון (רוה"מ?) היה מגיע בערך אחת לחודש, בכל פעם עם קבוצה אחרת מעובדי מינהל מקרקעי ישראל, כדי להראות להם מה עושים עם קרקעות המדינה. אסתר לוין דאגה תמיד שיקבלו ארוחת צהרים, ובעיקר בורשט רוסי. אם הקבוצה לא הייתה מספיק חשובה אז קיבלו רק סנדוויצ'ים. זה נהיה נוהג שבדרך ליישובי שגב או לתפן עוצרים לאכול אצלה. הגיעו גם משלחות מחו"ל. שלי נהגה תמיד לספר להם, בננונשלטיות, שגם היא וגם שאר הבחורות שומרות בלילה עם נשק, וזה תמיד עזר לפתוח את כיסי התורמים. ככה, למשל, התקבלה תרומה של 40 אלף דולר מיהדות קנדה עבורם. הכסף כמעט שנלקח ע"י הסוכנות לפרויקט אחר, אבל יענקל'ה פרידמן דאג שיישאר לטובת היישוב. הוא הציע להם לרכוש בכסף הזה מרכזיית טלפונים, כדי שיוכלו לדבר בין הבתים בחינם, אבל הם העדיפו לרכוש בו 2 קרוונים מחוברים ששימשו אותם למשרדים.    

ביקר כאן גם מישה ארנס, אז יו"ר ועדת חוץ ובטחון, ועוד רבים. שלא כמו יישובי יו"ש שעלו לקרקע בערך במקביל, יישובי הגליל זכו לקונצנזוס מקיר לקיר ומכל קצות הקשת הפוליטית הגיעו לבקר ולברך. היו גם לא מעט קבוצות של תלמידים שהגיעו במסגרת תכנית לימוד על המצפים.                                 

המצפה שוייך למ.א.געתון, שרוב יישוביה קיבוצים וחלקם מושבים. הם נתנו להם הכל והיו ממש בסדר איתם. מימשו גם קפריזות: למשל הסכימו לרכוש טלוויזיה צבעונית – שהייתה אז מצרך יקר מאוד, עבור מועדון הנוער כדי לגרום לנוער להיפגש, אבל באסיפת היישוב התנגדו לרעיון כי פחדו שלא יראו את הילדים בבית בכלל. הייתה תנועת נוער, ושתיים מבנות היישוב היו המד"ציות. ל 12 המשפחות הראשונות היו 20 ילדים בגילאי 0-16, שדי סבלו בהתחלה מבחינה חברתית.

בשנת 82' התאחדו מ.א. געתון ונעמן והוקמו מ.א. מטה אשר ומ.א. משגב. את טל אל שייכו למשגב, מבלי להתייעץ איתם. הרוב רצו להישאר בגעתון/מטה אשר. ראש המועצה של מטה אשר הבטיח לטפל בזה אחרי שיסיים את הליך האיחוד, אבל בינתיים זה התמסמס. ממשגב הבטיחו אחות בחצי משרה במקום רופאה שהייתה להם במשרה חלקית, אבל בפועל זה לא קרה. לכן הרבה שנים הם מימנו בעצמם אחות מקופת היישוב. אבל למשגב היה בית ספר אטרקטיבי, ולכן בסופו של דבר הם לא התנגדו להישאר איתם.

את תכנית המתאר הכין ויטלי סווצ'ינסקי, שהיה בין 12 חברי הגרעין הראשונים. הוא פרש עקב עבודתו ואח"כ חזר. ואז ישראל קניג, מנהל מחוז הצפון במשרד הפנים, החליט שבעצם אפשר לאשר תוך שנה תוכנית מתאר למצפים, ואכן כך היה. סביב אמצע שנת 81' תכנית המתאר כבר הייתה מוכנה ומאושרת, והיה תור המתנה של 40 משפחות שרצו להצטרף ליישוב. לכן הוחלט להתחיל לחשוב ברצינות על יישוב הקבע. יו"ר הסוכנות דאז, דולצ'ין, פגש אותם והודיע להם שאת בתי הקבע יצטרכו לממן בעצמם ורצה לדעת אם יעמדו בזה. התוכנית הייתה שאל הבתים הזמניים שיתפנו יכנסו משפחות מרשימת הממתינים, יגורו שם בשנת מועמדות, לאחר מכן יעברו ועדת קבלה של היישוב ורק אחרי זה יבנו גם הם בית קבע. רוב הממתינים היו רוסים שהייתה להם דירת עמידר. כולם שילמו דמי חברות, השתתפו בשמירות, וחלקם היו חברים קרובים של המשפחות שכבר גרו במצפה. אז עלתה השאלה האם באמת ללכת לפי הנוהל הנ"ל, או שעדיף לאפשר ל 40 הממתינים לבנות ישר בתי קבע. כינסו אסיפה, והיה הרבה "רחש-בחש" סביב זה והצבעה מתוחה. 9 היו בעד, 8 נגד. וכך, על חודו של קול, התחילו לבנות ב 83' גם עבור 26 המשפחות שכבר גרו ביישוב וגם עבור 40 הממתינים. הבנייה לקחה כשלוש שנים. הראשונים שנכנסו לבית קבע היו משפחת יוספין גריק וסופיה, וגם שלי וגרגורי נכנסו ב 85'. בשנת 87' כבר עמדו 66 בתי קבע ביישוב.

תכנית המתאר תוכננה ל 100 בתים. בעקבות גל העלייה של שנות ה 90' ביצעו הרחבה מהירה של התכנית, ובתוך כמה חודשים אושרה הרחבה ל 730 בתים. סוכם שהמדינה תבנה על חשבונה בתים של 60 מ"ר עם אופציה להרחבה עד 110 מ"ר, אבל בסוף התכנית התכווצה לבנייה עצמית בלי מימון ממשלתי, כי הפאניקה של הצורך בדירות חלפה ואז זה נתקע.

כיום מתגוררות ביישוב כ 300 משפחות ועוד היד נטויה.

 

את הסיפור הזה שמעתי מגריק קוונצל מטל-אל. גרגורי זלוטניק העיר ותיקן.

סיפורים נוספים על יישובים אחרים, וגם על אנשים, אתרים וקהילות במשגב אספר בגיליונות הבאים. סיפור אחד קטן בכל פעם. אני קורא לכל מי שיש באמתחתו סיפור מעניין מהחיים במשגב ומוכן לשתף, שיצור איתי קשר ואבוא לשמוע ולרשום. הצטרפו בפייסבוק ל: "טבע וקהילות במשגב"