תנאים של חיבה / דפנה ברקת ועליזה חושן

פיתוח תודעה חדשה ושינוי בקשר בין הורים מבוגרים וילדיהם המבוגרים

מהורות לא יוצאים לפנסיה

הורים מבוגרים רבים כואבים את הידלדלות ואת השטחת הקשר עם ילדיהם המבוגרים. האם זה המחיר הבלתי נמנע של הכוחות המרחיקים את הילד להיפרד מהוריו ולפנות לחייו? האם זהו מרחק שמכריח אותו לשחרר את התלות הרגשית, לגדול ולפעול כבוגר עצמאי שמפנה את אהבתו הלאה למוקדים חדשים בחייו: לחבריו הקרובים, לבני הזוג ולילדיהם?

אולי המרחק הזה הוא תוצר של מתח שנגרם בגין פצעי הילדות והקושי לדבר בצורה גלויה עם ההורים על מה שקרה מבחינתם בעבר? או אולי הילד המבוגר מגן על עצמו מפני הפרידה הסופית מהוריו בסוף חייהם?                                        

כך או כך, אנו עדים במקרים רבים ביחסים שבין הורים מבוגרים ובין ילדים מבוגרים לקיומה של תקשורת שטחית, שיתוף מינימליסטי, שיחה נעדרת עומק ואובדן חיות. היחסים מלווים לעיתים בחוסר סבלנות, בכעס ובמתח רב. מפגשים נותנים תחושה שיש לילדים רק צורך לסמן V, נראה לעיתים שהם מתקיימים ספק כהיענות לנורמה או כמילוי חובה מוסרית.

"קשה להחיות רגשות ישנים", אומרת דליה רביקוביץ, על האהוב מהעבר. "מה שבער בך לפתע יכבה, יקר וקרוב הוא שוב לא יהיה ומשהו פתאום ישתנה בך בפנים, איך חלפו השנים". גם ילדים מבוגרים, מתקשים להחיות את אותם רגשות חזקים ועוצמתיים שליוו אותם בהיותם ילדים צעירים. ילדים תלויים ומעריצים את האנשים שהיו זקוקים להם כאנשים גדולים מהחיים. כי החיים בילדות, היו גדולים עליהם. האומנם מה שבער בהם כילדים כבה? האומנם חלוף השנים והתעוררות הכעסים על החוויות שפצעו, הכאיבו והקטינו את חוויית הערך העצמי, צמצמו את חוויית האהבה והשייכות? האם יחד איתם הלך ונסגר הלב?

בסרטה הדוקומנטרי של רבקה מילר על חייו של  אביה, המחזאי המפורסם ארתור מילר, היא מספרת כי אביה לא היה מאפשר לאיזשהו קולנוען, מלבדה, להתקרב אליו ולעשות סרט על חייו. אבל לה ואולי עבורה הוא אִפשר גישה, שמא מתוך נתינה הורית בסיסית של אב כלפי בקשת בִּתו, שמא מתוך הכמיהה באמצעות הסרט לקיים דיאלוג ושיחה אינטימית על הקשר שבין הורה לילדתו שבגרה, שיחה שלא התאפשרה קודם, ודווקא מתאפשרת יותר ויותר עכשיו, בשלב שבו מתקיים מרחק פיזי, בשלב  שבו ההורה פנוי מהקריירה התובענית, עסוק בעצמו בהתבוננות על החיים שרובם כבר חלפו. ארתור מילר נעמד בפני המצלמה של בתו ועונה לשאלותיה.

רבקה מילר, בתו הרביעית של ארתור מילר, שאותה הוליד במסגרת נישואיו השלישיים, מפנה אליו את השאלה :

"מה אתה חושב על אבהות, ומה עושה לדעתך אבא כלשהו, לאב טוב? האיש שמילים הם עיסוקו המרכזי , עונה לה בגמגום משהו: "Oh Well, אני חושב שילדים יוצרים את ההגדרה הזאת של הורה טוב, כי הם חייבים לעשות זאת, בהיותם כה חסרי ישע וכה תלויים. הם צריכים ליצור דימוי בראשם של הורה טוב כי ילד זקוק למקור כוח עוצמתי, שיגן עליו. אלא שלעיתים קרובות אין קשר בין הדימוי לבין האדם הקונקרטי שממלא את תפקיד ההורה", והוא מוסיף: "אני עצמי נהניתי להיות אבא לילדיי, אבל גם לא פעם נהניתי מלחמוק מן האבהות. בטוח שלא יכולתי להיות הורה עשרים וארבע שעות ביממה".     

נשאלת השאלה האם ההורים רק שותפים פסיביים ביצירת מיתוס ההורות ע"י ילדיהם? האם לבד מהצורך של ילדים בבניית "מיתוס ההורה הטוב", גם הורים עסוקים בלעטוף את ילדיהם בשמיכת המיתוס ההורי?

בנו של ארתור מילר, שחווה בילדותו את גירושי הוריו ואת נישואי אביו לשחקנית הצעירה מרילין מונרו, אומר בנימת השלמה ואכזבה מסוימת על אביו: "אני לא חושב שהוא יכול להבין אותי באופן שיועיל לי", וזאת הוא אומר על אדם שהוא מחזאי המצטיין במחזותיו בהרמת הצעיף מעל טבע האדם והחברה.  מחזאי  נפלא, שלרוב האנשים יכול להועיל במה שיש לו לומר, דווקא  בשל יכולתו לראות את החוויה האנושית במערומיה ולהראות לקהל צופי התיאטרון מה באמת קורה מתחת לפני השטח. 

המחזה "כולם היו בניי", שלטענת ארתור מילר עסק באכזבה שלו מאביו, מציג את הבן המאוכזב והכואב את החלטתו של האב (דמותו של ג'ו קלר) להשתמש בצ'ילינדרים פגומים במטוסים במהלך מלחמת העולם השנייה, כדי להפיק רווח כלכלי גם במחיר סיכון חיי אדם. הבן, המאוכזב מהתנהגותו של האב, אומר במחזה: "ברור לי שאתה לא יותר גרוע מרוב האנשים, אלא שאף פעם לא חשבתי עליך כעל איש רגיל. תמיד חשבתי עליך כעל אבי". אביו של ארתור מילר, שהוריו שהותירו אותו באירופה בזמן שהיגרו לארה"ב היה דיסלקט, נתפס כמפגר ולכן ננטש. לימים הוא הגיע לארה"ב והתגלה כאיש עסקים מוכשר. למרות הסיפור הכואב, בנו – המחזאי ארתור מילר, אינו מרגיש אמפתיה כלשהי הוא מתוסכל ומאוכזב ממנו, על כך שאינו פנוי ואינו יכול להיות בשבילו מבחינה רגשית.

הביטוי "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה" משקף כאן תהליך של העברה בין דורית של האכזבה מההורה. העברה מדור לדור של הפער בין היות ההורה אדם בעל איכויות וחולשות אנוש, לבין ראיית הילד אותו כהורה שלו, כדמות מרכזית בחייו שאיתה הוא מתכתב כל חייו. הצורך של הילד במישהו גדול ממנו, חזק ובוגר הוא קרקע פורייה לאילוזיות ולכמיהות שעתידות להתנפץ על קרקע המציאות של ההורה, ההורה שנמצא בעצמו בתהליך של התפתחות. ההורה נקרע בין הרצון שלו להיות אינדיבידואל לבין רצונו להיענות לצרכי הילד שלו.             

האם פירושה של הכמיהה של הילד להורות מדויקת ומסורה פירושה הכחדה עצמית, ביטול והדחקת ההורה כאדם? לתוך המתח הזה אנחנו נולדים – מסע מתמשך שבו כל הורה הוא גם ילד, ובדרך כלל גם כל ילד יהיה להורה.

"תנאים של חיבה" הוא מיזם שמסייע להורים ולילדים מבוגרים לצלוח את אתגרי הקשר הזה, להבין מה התחולל במסע החיים המשותף הזה. "תנאים של חיבה" מציב את ההורה כמנהיג מוביל ומרפא גם בשלב הזה בחיים. המיזם מסייע להורים לעמוד בהיפוך הכוחות הדרמתי שמופיע משלב מסוים בחיי הקשר הייחודי הזה, תוך למידה והעמקה במבנה הקיצוני שבתוכו מתנהלים היחסים בין הורים וילדים. המיזם נותן כלים פרקטיים לפעולה בתוך הקשר הארוך, האינטנסיבי והמשמעותי ביותר בחיינו.

במדור הזה נביא את סיפור הקשר הזה מזווית שחותרת לקירוב ולמפגש בין בני האדם שנמצאים מאחורי התפקידים – הורה וילד.

דפנה ברקת, תושבת יעד, פסיכולוגית קלינית מנחת קבוצות, מובילה ביחד עם שותפתה עליזה חושן (רעננה) את המיזם "תנאים של חיבה" – הנחיית קבוצות הורים, סדנאות והרצאות על יחסים בין הורים מבוגרים ובין ילדיהם המבוגרים, מתמחה בהדרכת הורים ובליווי של יחידים וזוגות. טלפון 052-3397709 מייל: mm.meshutaf@gmail.com