על נחמה, ספינות טרופות ואזהרות מהעבר
והימים, ימים מוזרים.
גל ראשון. גל שני. ואנחנו ביניהם, מתנדנדים על קרקע לא יציבה והאופק? עדיין רחוק.
במסכת יבמות בתלמוד הבבלי מסופר על רבי עקיבא שנקלע יום אחד לסערה בלב ים. הספינה שהיה עליה שקעה למצולות אך עקיבא, בדרך נס, הצליח להגיע לבסוף לחוף מבטחים. כשנשאל על ידי רבן גמליאל כיצד שרד, ענה עקיבא: "דף של ספינה נזדמן לי, וכל גל וגל שבא עלי, נענתי לו ראשי". (בבלי יבמות קכא עא)
הביטוי "נענתי לו ראשי", מפורש כהורדת ראש. בכל פעם שבא גל להטביע את רבי עקיבא, הוריד החכם את ראשו מתחת למים, ונתן לגל לחלוף מעליו. אך הבחירה במילה "נענתי" מצביעה גם בעקיפין על קבלה מוחלטת מצידו של עקיבא את המצב. הרכנת הראש דומה לאמירת כן צנועה, שמבינה שיש רגעים שבהם המאבק הוא חסר תועלת, ושלפעמים ההכרה בחוסר היכולת שלנו לשלוט במצב היא הדרך הטובה ביותר שלנו להגיע לחוף מבטחים.
אבל לפעמים, הרכנת הראש יכולה גם לסחוף אותנו למקומות לא רצויים ומי שלא יזהר עלול למצוא את עצמו מושלך, נגד רצונו, על חופיה של ארץ עוינת ואלימה. ודי במבט חטוף אחד בחברה הישראלית בשבועות האחרונים כדי להבין שהסכנה היא סכנה מוחשית ומיידית.
תשעה באב אולי כבר מאחורינו אך נדמה שמפלס השנאה וחוסר האמון בין ימין לשמאל ובין דתיים לחילוניים, ממשיך רק לעלות ולעלות. בחסות הקורונה, חוסר הוודאות, והעדר האופק, המרכז הבטוח שלנו, כמו ספינתו של עקיבא, שקע ונעלם במצולות ורבים מאתנו, בלית ברירה, ולעיתים גם בלי משים, נודדים לביטחון המדומה שמציעים לו הקצוות. הימין הקצין ימינה. השמאל, שמאלה. ובאמצע? ים הולך וגדל.
זה לא חדש.
מי שמכיר קצת את ההיסטוריה של בית שני יודע שהוא נחרב בין היתר בשל הפילוג האידיאולוגי ששרר בין מחנות היהודים בירושלים, פילוג מר ואלים המזכיר במשהו את הפילוג בחברה הישראלית של היום. "מלחמת האחים היא שהכריעה את העיר" מתאר ההיסטוריון היהודי בן התקופה יוספוס פלביוס את הנסיבות בהן חרבה ירושלים "ואילו הרומאים הכריעו את מלחמת האחים שהייתה קשה בהרבה מחוזקן של החומות".
במקביל, קבעו חז"ל שבית המקדש השני נחרב בתשעה באב בשל "שנאת חינם". הביטוי מוכר כמובן, אך דורש התבוננות מעמיקה. הרי איך יכולה שנאה להיות "חינמית"?. אם אדם שונא אדם או דבר, בדרך כלל יש לו סיבה לכך, גם אם היא מוטעית, מוגזמת ואפילו מופרכת לחלוטין. ומפרשים – "שנאת חינם" היא שנאה שהתבזבזה לחינם. זאת אומרת – שנאה, שלא הובילה את השונא לשום מקום, פרט למקום של עוד ועוד שנאה היא שנאה סתם. שנאה לא מנוצלת. כי לשנאה, כמו לכל רגש אחר בנפשנו, יש מקום ותפקיד. היא נועדה לאותת לנו שמשהו לא בסדר, שמשהו מפחיד אותנו, שמשהו מאיים עלינו. אך הדרך לפתור את הבעיה בצורה בריאה אינה בהוספת שנאה על השנאה אלה בדיבור עליה. בדיאלוג.
כועסים על מישהו בין אם הוא שכן קרוב או אחר רחוק? ספרו לו על זה – אבל בפניו. לא בתיבת התהודה של הפייסבוק בה כל החברים שמסכימים איתנו יעשו לנו לייק. לא בטוקבקים. לא בציוצים. פנים אל פנים. ואז – סביר להניח – יקרא דבר מופלא. נגלה שמולנו עומד בן אדם או בת אדם. אחד כזה שלא מסכים איתנו. אחת שחושבת הפוך לגמרי מאיתנו. אבל בן אדם. ואז – אולי – דרך השיחה, נגלה גם שיש לנו לא מעט מהמשותף ושבסה"כ, הוא די בסדר. והיא דווקא מדברת לעניין. טועה לחלוטין אבל מדברת לעניין. והאנושי יחלחל וימלא את החללים הריקים, המפחדים, הדואגים, הכועסים…ונפסיק לשנוא.
הימים ימים מוזרים.
אך אלו שבאים מיד אחרי תשעה באב ונמשכים עד ראש השנה, הם ימים מיוחדים. ימים שהוגדרו במסורת היהודית כימים של תקווה, בנייה ונחמה, לקראת השנה החדשה.
והשאלה שאנו נאלצים לשאול את עצמנו כעת, בעיקר כעת, היא האם אנו אוזרים אומץ ונאבקים בגלים הגבוהים של התקופה או מוותרים להם ונותנים להם לסחוף אותנו כרצונם? האם ניתן לקצוות להגדיר אותנו? האם נעמיק את התהום ונסחף לחופים קיצוניים של שבטיות, לאומנות והישרדות, או האם ננסה לאסוף את שברי הספינה המקיפים אותנו על מנת לבנות ממנה ספינה חדשה ואיתנה? האם ניתן לזעם לחורבן לנצח או שמא נבחר בדרך של הדברות ורחמנא ליצלן, אהבה?
כמו נוסעים בזמן בסרט מד"ב הוליוודי שולחים לנו יוספוס פלביוס וחז"ל אזהרת מסע מהעבר, שקוראת לנו להישמר מהשנאה.
האם נקשיב?
הדבר, כמו תמיד, נמצא בידינו. הלוואי שנבחר נכון.
שבת שלום.
הכותב, מורי לי-דר הוא רב אזורי במועצה אזורית גלבוע מטעם התנועה הרפורמית, תושב לוטם, חבר בפורום הרבנים הפלורליסטים של משגב.