קולנוע בלב / לב אורלוב

"רומא"

"יצירת מופת בלתי נשכחת" ו"אחד מהסרטים הגדולים של המאה ה-21" הם רק חלק מהסופרלטיבים שנכתבו בהקשר ל-"רומא", הסרט שכבר הספיק לזכות במקום הראשון בפסטיבל ונציה ושנחשב לזוכה ודאי באוסקר לסרט הזר.

"רומא" הוא לא רק הסרט המדובר והמהולל של השנה. הוא הסרט הראשון שהצליח לגרום ל"נטפליקס" לסטות מהמדיניות הנוקשה שלהם, ולכן הוא עלה במקביל בבתי הקולנוע ובשירות הסטרימינג.

זהו סרטו החדש של אלפונסו קוארון המקסיקני, מי שהבריק עם סרט ההתבגרות "ואת אימא שלך גם", המשיך להוליווד, שם ביים החלק השלישי בסדרת הארי פוטר וגם זכה באוסקר על "כוח המשיכה". כעת הוא חוזר למולדתו ומגיש לנו סרט שנעשה בהשראת ילדותו בשכונת "רומא" במקסיקו סיטי בתחילת שנות ה-70, בתקופה שבה העיר סערה ודיממה ממחאות הסטודנטים, המחאות שהסתיימו במרחץ דמים.

במרכז הסרט עומדת קליאו, משרתת אינידיאנית של משפחה בורגנית לבנה ועמידה. הדמות של קליאו מבוססת על האומנת האמיתית של משפחת קוארון, והבמאי גם מקדיש לה את סרטו. המשרתת הצעירה מתעסקת בענייני הבית ומטפלת בארבעת הילדים של המשפחה, בזמן שהיא חווה אהבה ראשונה, היריון לא מתוכנן וגם שברון לב. ובמקביל גם בעלת הבית נעזבת ע"י בעלה. אך האם ניתן להקביל באמת בין שתי הנשים המגיעות ממעמדות כה שונים?

הקולנוע הלטיני העכשווי אובססיבי לדמות המשרתת. ראינו דמויות כאלה ב"אימא שנייה" הברזילאי וגם ב"המשרתת" הצ'יליאני. האם "רומא" מצליח לבנות נדבך נוסף לדיון החרוש ולומר משהו חדש? על פניו, הדמות של קליאו פשוט אינה מעניינת מספיק, והיחס שלנו כלפיה מתמצה בעיקר ברחמים שאנו חשים כלפיה כ"מסכנה" וכמנוצלת. ומצד שני, היחסים שלה עם בעלי הבית מורכבים יותר מבכל היצירות שהוזכרו כאן.

האלמנט המרתק ביותר של היצירה הוא נקודת המבט שבסרט, היות שהוא נעשה ע"י בן המשפחה העשירה המנסה לספר את סיפורה של העוזרת. האם בסוף הסרט קוארון מציג איחוד מרגש והרמוניה בין המעמדות כדי למרק את מצפונו, ובכך מוכיח את עיוורונו המוחלט? או שאולי תמונת המצב האידילית לכאורה מרמזת על כניעתה המוחלטת של הגיבורה לגורלה והשלמה עגומה עם מעמדה בחברה? 

קוארון, שיצר בשנים האחרונות סרטי אקשן ראוותניים ונטולי רגש, מעולם לא הצטיין בבניית דמויות מורכבות או בהבנת נפש האדם. וגם בסרטו החדש והכה אישי (קוארון גם כתב, הפיק, צילם וערך את הסרט), המוגבלות הזאת מורגשת מאוד. סיפורה של קליאו נגיש, אפקטיבי ובהחלט מרגש, אך קשה לומר כי הוא מתעלה מעבר לרמת הסרט השגרתי והעשוי היטב, כאשר חלקים רבים ב"רומא" הם לא יותר מקלישאות (סצנות ההשפלה של קליאו ע"י בעלי הבית, הסצנה בחנות הרהיטים וכמובן סצנת כיבוי השריפה שבה העשירים לוגמים שמפניה).

כמו הצילום של הסרט, שמרהיב תמיד, אך רק לעיתים בודדות מצליח באמת להעשיר את הדרמה ובשאר הזמן נשאר מיופייף, כך גם הסרט כולו – ממורק, מלוטש ומספק בידור אינטליגנטי ואפקטיבי מבחינה רגשית. אך האם באמת מדובר בסרט ייחודי, שלא לומר יצירת מופת?