תזכרו את השם: אביב ברזילי שחיינית, אלופת ישראל במשחה גב ל 200 מ' מחזיקה בשיאי גילאים 16-14, 18-14 זכתה במקום ראשון בתחרות ארצות הים התיכון והיא רק בת 15 השבוע טסה אביב לארה"ב עם מלגה מיוחדת ללמוד ולהתאמן בשחייה אצל אחד המאמנים הטובים בעולם
שלב חשוב בדרך להגשמת חלומה: אליפות אולימפית
רגע לפני הטיסה קיימתי ריאיון עם אביב. בפגישה השתתפו גם הוריה– מירית ויובל, המאמן הנוכחי שלה – ולדי רדובסקי ורכזת ענף השחייה במרכז הקהילתי –חגית שוורץ. מטרת הריאיון: לדבר על ההזדמנות הנדירה, על החלום האולימפי, על בדידותם של השוחים, על הקשיים שבדרך וגם – קצת על שטויות באימונים.
"אביב ממצפה אבי"ב". זה תמיד מלווה אותך?
"כן. בכל פעם ששואלים אותי איפה אני גרה זה עולה מחדש. נולדתי במצפה אבי"ב ואני גרה שם כל חיי".
אביב היא שחיינית מצטיינת ואלופת ישראל בבריכות ארוכות (50 מ') וקצרות (25 מ'). היא בת 15, תמירה וארוכת רגליים, לומדת בעל יסודי אסיף משגב בכיתה י', במגמת ספורט וגיאוגרפיה. "רציתי לבחור משהו שישתלב עם השחייה. בביה"ס מתחשבים מאוד ותומכים בי לגמרי. יודעים שיש לי המון דברים על הראש". כשהיא מדברת על השחייה עיניה בורקות ופניה זורחות.
רואים שאת נהנית מאוד מהשחייה
"אם לא הייתי נהנית לא הייתי פה".
כמו דג במים
אביב כמעט נולדה בבריכה: ההורים מספרים שמירית, ששחתה להנאתה במהלך כל ההיריון עם אביב, קיבלה צירים בבריכה ומשם נסעו ישירות ללידה.
אביב שוחה במשגב מגיל צעיר. כשהייתה כבת 11 זכתה בתחרות ארצית במקום הראשון ב- 200 מ' גב (אביב: "זה המשחה החזק שלי"). רק אז "נפל האסימון" אצל הוריה: "היא זכתה באליפות, ואז אמרנו– זה לא רק מקום ראשון. זו הבת ששוחה הכי טוב בארץ את המשחה הזה בגילאים האלה. אז כבר הבנו שיש כאן משהו אחר".
"במבט לאחור אני יכולה לומר שזה נתן לי מוטיבציה להמשיך לשחות, למרות שעד אז לא התאמנתי כל כך טוב באימונים" אומרת אביב.
"היא עשתה חיים קשים מאוד למאמנים שלה", מספרת מירית,"ויטלי היה מתקשר פעם בשבועיים ואומר: 'אני לא יודע… היא שוחה טוב, אבל אני לא יודע אם היא רוצה…' ואז מגיעים לתחרות והיא זוכה והוא אומר- 'טוב, אני לא יודע מה לומר'. יש לאביב מזל גדול – היא הגיעה למקום שהיא נמצאת בו כיום בזכות המאמנים שלה: בהתחלה זה היה ויטלי (ז'בריצקי) שלימד אותה את הצעדים הראשונים וידע לשמור עליה, לא 'לשרוף' אותה ולא לשלוח אותה הביתה, ועכשיו זה ולדי כבר כמה שנים, ויש יחסים קרובים מאוד ביניהם".
"ברגע שעליתי אל ולדי לקבוצה אמרתי לעצמי שאני חייבת להשתנות, אין מצב שאני אעשה שטויות באימונים", מודה אביב, "לקחתי את עצמי בידיים, גם מפני– אני לא אשקר– שפחדתי ממנו בהתחלה (צוחקים). ידעתי שלוולדי אין בעיה להעיף אותי".
מבחוץ זה נראה שיש בך עוצמה פנימית, משמעת עצמית חזקה, אין צורך להיות קשוחים איתך
"כן, אבל אני תמיד צריכה גם מישהו שיסמן לי מבחוץ".
יובל: "להיכנס לבריכה בחורף כשיש בחוץ 4 מעלות, ולשחות 4 ק"מ זה לא קל… זה בהחלט מפתח אחריות ומשמעת פנימית".
למה בחרת דווקא לשחות גב?
"יש משפט של מאמני שחייה", עונה יובל, "שהסגנון בוחר אותך ולא אתה אותו".
אביב: "זה משהו שדי נולדים איתו. מתחילים לשחות ואז מגלים במה הכי טובים ואת הסגנון הזה ממשיכים ומשפרים. יש שחיינים שמחפשים עד גיל מאוחר את הסגנון, אצלי זה היה די מובהק מההתחלה. כמעט בכל פעם שאני קופצת למים במשחה גב אני משפרת את התוצאה שלי".
מה סדר היום שלך? כמה פעמים בשבוע את מתאמנת?
"6 פעמים בשבוע בתחילת עונה כשעדיין אין עומס, ובאמצע עונה זה מגיע ל-9-8 פעמים בשבוע. אני באה בבוקר מוקדם כדי לשחות, הולכת לבי"ס, חוזרת לשחות".
סדר היום של אביב מקרין כמובן גם על משפחתה: ההורים מספרים על התמיכה הצמודה הנדרשת על מנת להתקדם ולהצליח: "הספורט הזה דורש הרבה השקעה, גם ברמה הלוגיסטית. כל הבית מגויס". אומר יובל, "יוצאים בשש-שבע בבוקר מסיעים לבריכה או לבי"ס. בערב– אוספים אותה לפני ההסעה כי צריך עוד לאכול ולהכין שיעורים. למחרת צריך לפעמים שוב לחזור בשש בבוקר לבריכה".
בנוסף לסדר היום העמוס אביב מתאמנת אחת לשבועיים גם בנבחרת ישראל. בשנה שעברה היא נסעה ל-8 תחרויות בחו"ל שנמשכו 5-4 ימים כל אחת, ולמספר מחנות אימונים שארכו בין שבוע לבין שבועיים.
"אחת הנקודות החשובות אצל ספורטאי זה הבנה והכלה של ביה"ס" אומרת מירית, "ביסודי בפירוש לא הייתה, אבל מכיתה ז' עד ט' המחנך חן אייזיק וצוות ביה"ס במשגב תמכו וגילו הבנה. אלו היו שנים משמעותיות עבור אביב, וחן תמך, עזר, סידר מבחנים במועדים אחרים. בסופו של דבר אביב מייצגת את ישראל בנבחרת ישראל".
התנאים בחו"ל קלים יותר לספורטאים
אביב, מסתבר שיש רק חודש אחד בשנה (במצטבר) של מנוחה מהשחייה
"כשיש חופש מהשחייה אני לא יודע מה לעשות עם עצמי. השגרה נפסקת, אני חסרת שקט. כשחוזרים לשחות מרגישים כיף ואפילו מתרגשים".
מה את מרגישה בתחרויות, כשאת על המקפצה – רגע לפני הקפיצה לבריכה?
"לחץ, התרגשות, אני באה לתחרות ויודעת שצריך לתת הכול מעצמי, לא משנה מה יקרה. זו גם אחריות: להביא כבוד – גם לעצמך, גם לאגודה שלך. בשחייה אין קבוצה, זה נטו אני, אז אני מדברת לעצמי ומעודדת את עצמי".
הורים, אתם תמיד נוסעים ביחד איתה לתחרויות?
"כן, תמיד. משתדלים לנסוע שנינו. בזכותה אפילו נכנסנו קצת לעולם של השחייה" מודה יובל, "אני מתנדב בתור שופט שחייה. בעיניי זה סוג של תרומה, נתינה. הענף הזה מאוד חשוב לנו".
"מתסכל עד כמה ענף השחייה זניח בתקשורת" אומרת מירית, "לפני כשנה וחצי הייתה בארץ אליפות אירופה בשחייה, אבל בדיוק היה משחק של מכבי ת"א – אז שידרו את המשחק ונתנו מקום ממש קטן לאליפות השחייה, ומדובר באליפות שמדינות ממש נלחמות על מנת לארח אותה".
יובל: "אנחנו כהורים לוקחים נטל מאוד גדול עלינו. הסעות, חליפות מיוחדות לשחייה. סדר גודל של עשרות אלפי שקלים בשנה, עוד לפני מימון הנסיעות לתחרות. זה כנראה חלק מהמחיר של להיות ספורטאי בארץ, וחבל שהרשויות לא מחלקות את המשאבים בצורה הגיונית יותר. אנחנו רואים גם את המאבק של גופי הספורט במשגב לקבל תקציבים סבירים כדי לקדם את ענפי הספורט ולחנך צעירים לעסוק בספורט. זה מציק. זה מתסכל. באירופה ובארה"ב זה משהו אחר לגמרי".
כולם מסכימים ביניהם עד כמה התנאים בחו"ל קלים יותר לספורטאים: יש להם מתחמים מתאימים לאוכל ולמנוחה ואפילו ארוניות גדולות לציוד– זה נשמע טריוויאלי אבל משדר הרבה כבוד לתחום. התחרויות עצמן נגישות ואטרקטיביות, הספורטאים מלווים בצוות גדול ונחשבים ממש לסלבס – אנשים מבקשים מהם חתימות ורוצים להצטלם איתם.
מירית: "יש מדינות שעשו שינוי בתחום השחייה– הונגריה, הולנד, שבדיה, פינלנד. יש שם תרבות ספורט אחרת. היינו למשל בתחרות בהונגריה שהתקיימה באמצע העיר. גננות עם ילדים ישבו לצפות, ואח"כ הלכו. פשוט אבל עם אמירה".
יהלום גולמי
בשנים האחרונות שחתה אביב והתאמנה במשגב רק עם בנים– חוץ ממנה אין עוד בנות בקבוצה הבוגרת. "מצד אחד זה מאתגר אותי, אבל מצד שני אין לי הרבה ניסיון במשחה מול בנות, כמו בתחרויות".
חגית שוורץ , רכזת ענף השחייה במרכז הקהילתי במשגב, מאשרת שהמצב עגום: "אני מקווה שאביב תיתן כאן פוש גם לספורט הנשים. לצערי כבר מגיל צעיר יש הרבה פחות בנות בשחייה. בקבוצת הילדים שאני מאמנת מתוך 22 ילדים יש רק 6 בנות, ואני שומרת עליהן, מקווה מאוד שימשיכו לשחות".
הוריה של אביב יצרו יחסים קרובים עם שאר הורי השחיינים במשגב, כדי להקל מעט על הקשיים בדרך: "אנחנו יחד כבר הרבה שנים. מכירים את כולם במקומות הכי גבוהים וגם הכי נמוכים, בהצלחות ובכישלונות".
ולדי, אתה מאמן את אביב במשגב ב-4 השנים האחרונות. לאן לדעתך היא יכולה להתקדם?
"מבחינה מקצועית אין לדעתי שום מגבלה שנראה את אביב בעוד כמה שנים במשחקים אולימפיים. היא כמו יהלום שצריך ליטוש, ואז זה יהיה מיליון דולר. האופי שלה מתאים לספורט ולהישגיות ואני מאמין שהיא תתגבר על כל הקשיים בדרך. אנשים שמשיגים את הטופ אלו אנשים מאוד מיוחדים, בעלי אופי מיוחד, גם בספורט, גם במדע ובאמנות. אנשים נדירים שלא דומים לשאר האוכלוסייה".
יובל: "עצם זה שאתה עומד על המקפצה, מחכה לשריקה, ואתה יודע שרק מאיות השנייה מפרידות בין 'צל"ש לטר"ש' והרגליים לא רועדות לך, בטוח שיש פה משהו מיוחד. זה טמון בפנים, אבל זה לא מספיק, מישהו צריך לחשוף את זה. ואצל אביב זה היה ולדי".
הזכייה במלגה – קרש קפיצה להגשמת החלום האולימפי
דייויד מארש, מנהל מקצועי, יועץ ומעין "מאמן על" של נבחרת ישראל בשחייה, הציע לאביב מלגה על מנת שתגיע להתאמן אצלו.
על כך מספרת אביב: "דייוויד מכיר את כל השחיינים בנבחרת ישראל, זוכר שמות, תוצאות, והוא התלהב ממני. לפני כחודש הוא הציע לי לעבור לגור בסאן דייגו, ללמוד בבי"ס יהודי, ולהתאמן אצלו בשחייה. יש הרבה שחיינים ברמה עולמית ואולימפית שמתאמנים אצלו. אלמד שם גם סגנונות שחייה נוספים, זה יאפשר לי להתפתח וישפר את הסגנון החזק שלי. חשוב לו במיוחד שאבוא להתאמן עם קייטלין בייקר, שהיא שחיינית אולימפית ואלופת עולם במשחה גב. לדעתו זה יקדם אותי מאוד".
זה נעשה מהר מאוד, והטיימינג– באמצע השנה, קצת מוזר, לא?
אביב: "בהתחלה באמת דובר על ספטמבר הבא, אבל בגלל שקייטלין תגיע באפריל ולא תישאר עד שנה הבאה, היה לדייוויד חשוב שאגיע עכשיו להתאמן יחד איתה.
הייתי צריכה לקבל החלטה בתוך כמה ימים. התייעצתי עם המון אנשים ודי מהר הגעתי להחלטה לנסוע. לפני כשבוע קיבלנו הודעה שמצאו משפחה ישראלית, וישר יצרנו איתם קשר".
המחיר אינו פשוט– את מתרחקת מההורים, מהמשפחה ומהחברים
"אני לא ממש דואגת. אימא תבוא איתי לשבועיים הראשונים וכל 3 חודשים אחזור לארץ לשבוע- שבועיים וגם לתחרויות".
"אנחנו חושבים שזה סוג של הזדמנות שנקרית לך פעם בחיים" אומר יובל, "ארה"ב זה המקום המוביל מבחינת תרבות הספורט והחינוך לספורט, ואביב תגיע לשם ביוזמתו של מי שהיה מאמן הנבחרת האמריקאית ואחת הפיגורות הגדולות בתחום השחייה.
לעזוב את הבית בגיל 15 זה לא טריוויאלי וזה במרחק של 20 שעות טיסה מפה, אז אין ספק שזה מלווה בחששות. מצד שני יש את אביב עם העוצמה והנחישות שלה לתת כל מה שהיא יכולה כדי להגשים את החלום שלה –להשתתף באולימפיאדה. זה ראוי להערצה. אנחנו מצידנו ניתן את כל התמיכה. סביר להניח שיהיו קשיים, אבל יש בזה גם משהו מרתק לעבור לתרבות אחרת, שיודעת להעריך ולטפל בספורטאים ולקדם אותם. זוהי הזדמנות שצריך לקחת בשתי ידיים. דייב המאמן אומר: 'אתם רוצים ספורטאים ברמה גבוהה? תוציאו אותם מפה'".
סנונית ראשונה
יובל מרגיש שכבר נבנית עבורם בסאן דייגו רשת תמיכה: "אנחנו בקשר שוטף עם הקהילה. חיברו אותנו לביה"ס היהודי ויש קשר גם עם עוד משפחות ישראליות, דרך שיחות וידאו ווטסאפ. הרצון של כולם, החל מדייב המאמן דרך ביה"ס ואיגוד השחייה והמשפחות, זה שהפרויקט הזה יצליח. כולם נרתמים לעזור ולעטוף, לתת את המכסימום. אביב היא הראשונה כך שיש לה אחריות לעשות את זה כמו שצריך. היא תפרוץ את הדרך ואם זה יצליח – שחיינים נוספים יגיעו בשנה הבאה".
החששות של אביב באשר למעבר מגיעים דווקא מכיוון השפה: "האנגלית שלי יחסית בסדר, אבל אני חוששת שלא אבין מה רוצים ממני, מה מבקשים שאעשה. בהתחלה זה יהיה קשה אבל תהיה לי שם עזרה – יש עוד ישראלים בביה"ס. המשפחה שאני נוסעת אליה הם ישראלים לשעבר וממש נחמדים. אגור אצלם במשך שנתיים וחצי עד סוף י"ב. יש להם ילדה בגילי, היא תוכל לעזור לי בשיעורי בית ויהיה לי עם מי לדבר. זה קצת מקל. לדבר אנגלית כשחוזרים מאימון ולא מבינים בדיוק מה רוצים ממך– זה לא קל. מזל שאפשר יהיה לדבר בעברית".
נראה שוולדי המאמן מסכם את התחושות של כולם:"זה מאוד מרגש אותי. אני שמח ועצוב בו זמנית. עצוב שאנחנו נפרדים, ושמח שהיא מתחילה דרך חדשה במקום חדש. זה טוב בשבילה. התחושות מעורבות, אבל גם אני חד משמעית תומך במהלך הזה".
אביב, מה את מאחלת לעצמך?
"להגיע לרמה הכי גבוהה שאפשר, להתקדם כמה שיותר, להצליח– לא רק בשחייה, גם בלימודים, לעשות הכי טוב שאני יכולה".
אני מאחלת לך המון הצלחה, שיהיה קל ומהנה
"לא רק קל. צריך שיהיה גם קשה".