להסתכל לטבע בעיניים- חדשות מהחצר / אלון מאיר

תגידו, מתי פגשתם את הנקר הראשון שלכם? את שלי גיליתי בגיל עשר. המרפסת של סבתא שלי בקומה השנייה, צפתה על עץ אזדרכת והוא היה שם קיפץ וריקד. אני קראתי כמו משוגע "סבתא !! תראי נקר". עד אז ראיתי אותו רק בציורים, במגדיר המיתולוגי של דן חסכן, זה שקיבלנו במתנה מבנק הפועלים. סבתא נעמדה מאחוריי ואישרה בחיוך שהיא רואה. השנים חלפו, על עץ האזדרכת נסללה חנייה, גם סבתי הנצחית, מקפידה פחות בביקוריה בחלומות, אבל נקרים סורים, אני אומר לכם, בניגוד למראה האירופאי השברירי, לא פראיירים ואיכשהו, בין חדירת המיינות, לתוכי הדררה, בין פלישת המנופים והארנונה, מצליחים לשמור על מעמדם בקיבוץ יסעור. חוזרים לאותם החורים שנה אחר שנה, כמו הזיכרון הזה שצף על סבתא שלי במרפסת. היום אני כבר לא בטוח שראתה באמת את הנקר, אולי סתם חייכה כי ראתה אותי מאושר מציפור, כמו שחייכה בציורים שלי הילדותיים בהם ראשי האנשים שציירתי תמיד נגעו בשמיים.

במעקב אחר הציפורים, עונת הקינון היא המרתקת ביותר מבחינתי. שירתו של הירגזי, קריאתו המונוטונית של השעיר, איסוף הצמר של זוג הבולבולים לביתם החדש, ריקוד הדרור בכנפיים פרושות לקראת הנקבה, כל אלה בשבילי הם קסם אמיתי של אביב.

מפליא אותי איך בזמן שאני רואה את כל אלה, אנשים סביב עסוקים ביניהם בשיחות קולניות, שקועים בטרדות היום, חסומים אנרגטית למסיבה הפראית המתרחשת סביבם. לתלמידיי אני מספר סיפור ששמעתי מזקן אחד על שני חברים המהלכים בפארק השכונתי, החבר האחד מסב את תשומת ליבו של האחר לשירתו המופלאה של הירגזי (במקור זה צרצר), החבר שואל במבוכה "איך לעזאזל אני אמור לשמוע את שירתה של הציפור בתוך ההמולה הזו מסביב? הראשון, מוציא מכיסו מספר מטבעות ומשליך אותן על הארץ, השואל מסב מבטו וכך גם מבקרים אחרים בפארק. הראשון צוחק ומסביר, "רואה? את מה שיקר לנו, אנו שומעים היטב".

עם השנים למדו תושבי הקיבוץ להכיר את ההוא עם הציפורים בראש ומדווחים לי על גוזל שנפל מקן, או קינון ציפורים בחצר הבית. בעבורי זו הזדמנות של ממש  לעקוב אחר עולם הטבע ביסעור, להתקרב אל מקומות חבויים מהעין ולהעשיר את ההזדמנויות שלי בתיעוד עולם הטבע סביבי. לפני מספר שבועות היה זה קן של בולבולים ממש תחת חלון האמבטיה של השכנים. במצלמה עם חיישן תנועה שהצבתי על עדן החלון הצלחתי לתעד את האכלת הגוזלים, כך מידי יום, נכנסתי מתנצל אל דירת השכנים מכוון מחדש את המצלמה ואוסף מאוחר יותר את אשר עינה קלטה.

אני זוכר כנער את הפליאה שאחזה בי מקן הבולבולים שגיליתי בשיח ההיביסקוס מאחורי הבית בקריית מוצקין אז עדיין ללא מצלמה, רק זיכרון בלתי נשכח. לימים השתעשעתי במחשבה "כמה הייתי מוכן לשלם אם רק היה ניתן לשתול איזה כרטיס צילום בראשי, להעתיק את תמונות הזיכרון שבמוחי ולהפכן לתמונות של ממש. מאז לא הצלחתי לתעד קינון בולבולים שכן לרוב הקן ספון עמוק בין שיחים. אבל כאמור כשהשכנה דיווחה לי שמחלון האמבטיה שלה ניתן להציץ על בולבולים, היה לי ברור שאת ההזדמנות הזו אני לא הולך להחמיץ. כשהגוזלים פרחו מהקן אי אפשר היה לפספס את פרץ השמחה ותחושת ההקלה שהפגינו השכנים. נתתי להם לשמוח מבלי לגלות עדיין שבקרוב יתחיל מחזור קינון נוסף. 

אז בין אם הנקר הסורי או הירגזי או סתם בולבול היו ההשראה, כילד באמת האמנתי שאוכל לשנות את העולם אם אזכור את כל שמות הציפורים. חשבתי שאלמד את סוד מסען, ואולי יום אחד אחליף את הנשר ואהפוך בעצמי למלך הציפורים והעופות, זה שמגן עליהם ומספר את סיפורם. היום ממרום גילי אני יודע שהילד צדק, רק שגבולות המילה "עולם" השתנו, הפכו להיות צנועים יותר. העולם הזה שמשתנה הוא עולמי. כל ציפור שאני מצלם ,כל גילוי חדש מסעיר אותי, מטלטל ומעצב מחדש את העולם בו אני חי. אם רק הייתי יכול לפגוש את הילד הזה בן ה – 10 הייתי מספר לו שחלומות מתגשמים ושיפסיק לדאוג כל כך מהחור באוזון ואפקט החממה, שפשוט יספר את הסיפור שלו במילים פשוטות ותמונות וכבר יהיו כמה משוגעים שיזרמו עם המסע, חלקם נשארו ילדים בעצמם.

אלון מאיר: בעל תואר שני בניהול משאבי טבע וסביבה, סופר ומרצה בחוגי בית וכנסים שונים על הטבע  הישראלי בהרצאה "על אנשים וחיות אחרות". מוזמנים לבקר באתר הבית:Alonmeir.co.il