יציאה לחירות – סיפור עלייתם של יהודי אתיופיה לירוסלם / רוברט מויאל

"כל יהודי זכאי לעלות ארצה"

בחיים אנו עוברים חוויות מכוננות ומטלטלות שניתן לספור אולי על כף יד אחת # בכתבה זו אני מבקש לשתף אתכם בסיפור אישי שחוויתי העונה להגדרת "חוויה מטלטלת" # הכול התחיל בשיחת טלפון מפתיעה שקראה לי לשירות מילואים בן חודש וחצי # המשימה: "סוד מדינה" # את סוד המדינה של אז, שרשם פרק מפואר בקורות המדינה ואשר זכיתי להיות חלק ממנו, אני חושף בפניכם להלן, לכבוד חג החירות שנחגוג בשבוע הבא

דצמבר 1982. אני עובד ברפא"ל כמהנדס ועושה מילואים מעניינים ביותר כקצין בטיחות למבצעים ימיים – תפקיד שהוכשרנו אליו במילואים כחובלים קציני מכונה או כמהנדסי מכונות. זאת, בעקבות אירוע הפיצוץ בנחתת אח"י "בת שבע" באילת (אח"י – אוניית חיל הים). בפיצוץ זה נהרגו 27 חיילים.

תפקיד קצין הבטיחות כלל: השתתפות בכל התטל"סים (תדריך טקטי ללא ספינות), כתיבת נספח בטיחות למבצע, השתתפות במודל ובביצוע עצמו בספינת הפיקוד – בעוד לוחמי בשייטת יורדים למשימתם בחוף, קבלתם של הלוחמים, השתתפות בתחקיר, גמר מילואים והביתה. תהליך מילואים כזה לקח בערך כשבוע וחצי-שבועיים.

היה לי הסכם עם חיל הים. ניתן לקרוא לי למילואים ללא התראה של חודש – הנדרשת בחוק, אבל לא מזמינים אותי לפעילות סרק.

 

קריאה למילואים למבצע שהוא "סוד מדינה"

אני בעבודה ומקבל טלפון מהמפעיל שלי בענף הבטיחות של חיל הים – רס"ן ניניו. הוא מבקש שאגיע למילואים למשך חודש וחצי, דבר שחרג מאד מההסכם בינינו. "למה?" אני שואל, "למבצע", הוא עונה. "איזה מבצע אורך חודש וחצי?", אני מקשה. "אני לא יכול לספר לך, אפגוש אותך בשער מכון דוד עוד שעה". 

מגיע ניניו בטנדר פזו' צבאי. אני נכנס לרכב. ואז ניניו אומר שאני נדרש לחודש וחצי מילואים למבצע. או קיי את זה כבר ידענו. "על מה מדובר?", אני שואל. "אני לא יכול לספר לך כי זה 'סוד מדינה', אלא אם כן אתה מתחייב לצאת". שמעתי את צמד מילות הקסם "סוד מדינה" והתחייבתי במקום.

"נו…?"

מדינת ישראל מקיימת מבצעי העפלה ליהודי אתיופיה דרך הים, מסודאן. אתה תהיה קצין הבטיחות של המבצע, ואם כבר נחשפת, אתה תהיה קצין הבטיחות לשני מבצעים המתוכננים ברצף.

בום! אני בהלם. ברשותכם אקח אתכם 22 שנים  אחורה.

 

אני שותף להבאת השבטים לארץ

אני ילד בן 7, תלמיד כיתה ב' בבית הספר הממלכתי דתי בבן-דור, במבנה של בית ישן. שתי הכיתות א' ו-ב' לומדות באותו החדר.  המורה, שהיא גם מנהלת בית הספר, הינה הרבנית חיה שיר ז"ל. ממנה למדנו את סיפורי התורה, חגי ישראל, חשבון, קריאה כתיבה וכד'. 

יום אחד היא מספרת לנו כי כאן בארץ נמצאים רק צאצאי שבט יהודה וקצת לוי. רגע, למדנו שהיו 12 שבטים, אז אם יבואו כל השבטים נהיה עם גדול וחזק. "למה הם לא באים לארץ?", אני שואל.

התשובה שקיבלתי היא שהם נמצאים מעבר ל"הרי החושך" ול"נהר הסמבטיון". נהר הסמבטיון הינו "מילכוד 22" של היהודים. כידוע, הנהר סוער וגועש כל ימות השבוע והוא רגוע רק בשבת. אבל בשבת אסור לשוט, כך שהוא בעצם בלתי עביר.

אני, כילד בן 7, לא מקבל את התשובה ומקשה: "יש היום אווירונים ויש פנסי חשמל ואפשר להביא אותם". הרבנית קולטת שהתשובה שלה לא מספקת ואז אומרת לי: "אולי, אולי פעם יביאו אותם לארץ ישראל".

והנה מזדמנת לי  הזדמנות להיות שותף להבאת השבטים לארץ. ואוו, זכיתי!

 קצת היסטוריה

להשלמת התמונה אני מבקש לסקור סקירה היסטורית קצרצרה.

השנה 1977. מצוקת יהודי אתיופיה בשל רדיפות שכניהם, מעשי שוד, חטיפת ילדים לצבא, ועוד פורענויות שהם חווים נוגעת לליבו של ראש ממשלת ישראל מנחם בגין. בארץ נסוב עדיין הוויכוח סביב הנושא "מיהו יהודי". ובגין לוקח החלטה – לאור פסיקה של הרמב"ם (1200) ובתמיכה של הרב עובדיה יוסף – כי בני העדה האתיופים היהודים כשרים לאור מנהגי הנידה המחמירים שלהם, שמירת השבת, ועוד.

בגין מטיל על המוסד להביא את היהודים לארץ.

שנת 1978. בעקבות איגרת של מנחם בגין לשליט אתיופיה – מנגיסטו, מתיר מנגיסטו יציאה לארץ של מספר יהודים – 76 נערים, תמורת  "ציוד צבאי" .

בגין פונה לשליט סודאן ג'עפר נומיירי דרך נשיא מצרים אנואר סאדאת. נומיירי הבטיח להעלים עין ובתנאי שהם יצאו ממדינה שלישית. המלחמה באריתריאה יצרה מאות אלפי פליטים שבהם התערבבו היהודים, בתנאים קשים ביותר.

מצבם של יהודי אתיופיה מידרדר מאד לאור הדחתו של קיסר אתיופיה היילה סילאסי ובעקבות בצורת קשה שפקדה את אפריקה.

מהארץ נשלחים הצעירים הישראלים שעלו מאתיופיה חזרה לארץ הולדתם, ולאחר שהוכשרו כסוכני מוסד, הגיעו לקייסים ולראשי הקהילה. מנהיגים אלה הורו לכל בני העדה למכור את כל רכושם: בתיהם, שדותיהם, הצאן והמקנה, ולעלות צפונה לירוסלם, הלא היא ירושלים. לשם כך הצטרכו העולים להגיע למחנות הפליטים בסודאן.

המסע רב התלאות לירוסלם – ירושלים

הדרך הקצרה לכאורה הייתה דרך אריתראה, אולם באריתראה התרחשה מלחמה, וכך נאלצו העולים לצעוד למעלה מ-1,000 ק"מ בדרך עוקפת אריתריאה. ההליכה הייתה בעיקר בלילות, בכדי להימנע מהיתקלות עם שודדים. בכל אותו מסע ארוך, מפרך ומסוכן, היה לכל אחד במשפחה תפקיד. וכך, למשל, נערה בת 14 נשאה על גבה את אחותה בת השנתיים, האימא נשאה את התינוק, האח את האח הצעיר, והאבא את "הרכוש" שנשא על גבו. מסעם היה רצוף תלאות: לא פסחו עליהם מחלות, תקיפות שודדים, חטיפות, מקרי אונס, בגידה של מורי הדרך.  

כ-4,500 איש לא צלחו את המסע. כחמישית מבני העדה. במונחים של הקהילה האתיופית מדובר בשואה של ממש.

בימים אלה, ערב חג הפסח, אני מוצא מקבילות בין יציאת מצרים לבין יציאת יהודי אתיופיה מאפריקה. אחת המקבילות היא המאכל האתיופי שהיה המזון העיקרי שאכלו העולים במהלך המסע – מן כדוריות שאופים בקוטר כ- 10 מ"מ מהדגן המקומי טף. הכדוריות יבשות ועמידות ימים רבים, ומן הסתם זה מזכיר את המצה שלא החמיצה, ביציאת מצרים. מקבילות נוספות: היציאה מהבתים בהסתר ובחשכת  הלילה, וחציית ים סוף, "הים האדום". הם חצו את הים לכל אורכו – מסודאן עד אילת.

חיל הים נרתם למשימה

אח"י בת גלים יועדה ע"י חיל הים לבצע את המשימה ולחצות את "הסמבטיון" דהיינו, "הים האדום" בהפלגה מאילת לסודאן. האונייה הוסוותה לאונייה אזרחית עם כוכבי חברת "צים" על הארובה, וגם עלינו ועל הצוות נאסר ללבוש מדים. נשארנו בבגדינו האזרחים למשך כל המבצע.

אורך האונייה 96 מ' – כמעט כאורך מגרש כדורגל. רוב רובה של האונייה היה "הנגאר" ענק עם פתח עליון סגור ב"תריס מתקפל". בקדמת ה"הנגאר" אוחסנו כלי השיט של השייטת, ובירכתיו רותכו 300 מיטות קומותיים צבאיות. הן נועדו לאכלס את המעפילים. בשליש הקדמי של האונייה הוצבו 12 סירות גומי מסוג "מארק 5", הסירות שנועדו להבאת המעפילים מהחוף אל האונייה, 4 סונוניות נשק – שהן סירות מהירות עם מקלעי מא"ג למקרה של התערבות משמר החופים הסודאני, ומולית מכ"מ אחת לאיתור האונייה בדרך חזרה של הכוח מהחוף.

במרכז ה"הנגאר" היו 2 מכולות בית חולים מצוידות במיטב הציוד רפואי – כולל חדר ניתוח. לצוות הצטרפו 3 רופאים ו-2 אחיות מקסימות מבית חולים "רמב"ם", כשהם נכונים לכל אירוע רפואי, כולל לידה או ניתוח תוספתן.

המבצע – העולים הפכו למעפילים

לאחר הכנות, הצטיידות ותדריכים יצאנו אחר הצהרים מנמל אילת דרומה ושטנו לאורך חופי סיני, חצינו את מצרי טיראן, ומשם לאורך החוף המצרי במשך 3 ימים ו-3 לילות מול החופים האין סופיים והלא מאוכלסים בואכה חופי סודאן. כעבור 7 ימים הגענו אל מול מועדון הצלילה של המוסד בסודאן*.

כדי להצדיק את הנוכחות של אנשי המוסד בחופי סודאן, חכרו כפר נופש נטוש והקימו בו מועדון צלילה. המוסד, כדרכו, לקח את הנושא ברצינות ופיזר ברושורים של מועדון הצלילה ברחבי סוכנויות הנסיעות באירופה, ולמרבה הפלא הגיעו נופשים לכפר, והדבר אכן היה סיפור הצלחה וכיסוי מושלם לפעילות של הכנת המעפילים ששהו במחנות הפליטים של האו"ם הסמוכים, להעברה לארץ.

עם רדת החשיכה נעמדה אח"י "בת גלים" מחוץ למים הטריטוריאליים של סודאן. הורדנו באמצעות מנופים את הסירות של השייטת ועימם את הלוחמים. במנוף הקדמי התגלתה תקלה, לא הייתה דרך חזרה להתעכב עד לתיקון המנוף, כי המעפילים יצאו לדרך לקראת המפגש עם לוחמי השייטת. וכך בקריאות "הי-הופ" דחפנו כולנו יחד את הסירות בתוך ה"הנגאר" לאזור שהיה מכוסה ע"י המנוף האחורי .

הסירות עם הלוחמים יצאו לדרכם לאיסוף המעפילים מהחוף. גם שם אירעו תקלות, כמו הופעת 3 שוטרים בג'יפ, אך לאחר שהם שוחדו הם התרחקו מהמקום. המעפילים עלו לסירות ומאחר שהים היה סוער, הם כוסו בברזנט וישבו עליו כדי שגם לא יפלו למים. מעת לעת בצבץ ראש החוצה, הקיא למים והתכסה מחדש.

על סיפון ה"בת-ים" המתנו בצפייה דרוכה לתוך הלילה תוך הקשבה למכשירי הקשר. לאיש מאיתנו לא היה לנו מושג איך נראה אתיופי, והיינו מאד סקרנים למפגש איתם.

לפתע שמעתי בקשר מהסירות כי הם רואים אותנו, לקחתי את המשקפת לראיית לילה וזיהיתי את הסירות, את המפעילים אך לא את המעפילים. בדיעבד התברר כי הם התכסו גם בשמיכות הישרדות שהעלימו אותם מעינינו. המעפילים על הסירות חוו ים קשה מאד – גלים והתזות של מי-ים. המים מילאו את סירת הגומי, אך נשארו לשבת במקומם במשמעת עצמית למופת.

הסירה הראשונה הגיעה, נצמדה לדופן האונייה ונכנסה לתוך ערסל ההרמה והתחלנו בהרמה, לפתע שמעתי את חבלי המענבים (הסלינגים) נאנקים תחת העומס, ומיד הוריתי לעצור את ההרמה, להוריד לגובה של כחצי מטר מעל פני הים עד להתרוקנות של הסירה ממי הים והקלת העומס, וכך גם קבענו נוהל הרמה להנפת הסירות הבאות.

הסירה הועלתה לגובה הסיפון – כ-10 מ' מעל פני הים – כגובה בניין בן 3 קומות, והלוחמים מהסירה העבירו אלינו לסיפון את המעפילים עם הילדים על הידיים. הורדנו אותם ל"האנגר" דרך  מדרגות לולייניות.

אורח החיים על האונייה וההפלגה לארץ

כל מעפיל – תינוק ,ילד ומבוגר, קיבל סבון קטן ומגבת.  בדרך זו יכולנו לדעת בזמן אמיתי כמה מעפילים עלו בדיוק, מאחר שברגע שבו הם עלו על הסיפון הדבר היה בלתי אפשרי עקב התרוצצות של הילדים ותנועת האנשים. המידע הזה היה מאד חשוב בכדי לאמת שלא הושאר מישהו על החוף או אבד בים. מספר המעפילים היה מאכזב – פחות מ-100 איש.

בהפלגה הראשונה סיפרה לי האחות כי החזירו תינוק בן יומו לאימו לאחר שעבר בדיקות במשך יומיים ונמצא בריא. לימים פגשתי את "התינוק" – גבר מרשים, גבוה, בן 35 עם עבר "ישראלי" לרבות שירות צבאי.

על הסיפון הקפידו העולים על ניקיון והיגיינה אישית, והתקלחו מדי בוקר – גם בקור של אפריקה. הם התנהגו למופת, היו מאד ממושמעים ,שקטים ומשתפי פעולה.

בהפלגות הראשונות הביאו להם את האוכל והמזון שהצוות הישראלי קיבל, אולם מהר מאד הבנו כי הם אינם מורגלים לאוכל "הישראלי" והורדנו אליהם מצרכים כמו ביצים וירקות, והם הכינו את האוכל לעצמם.

ביום שישי – ערב שבת, לאחר ארוחה חגיגית שאכלנו איתם ב"הנגאר" התארגנו כולנו באופן ספונטני למסיבת ריקודים – ריקודי עם וגם ריקודים אפריקאים.

בשונה מהים התיכון – בים האדום הגלים הם לרוחב, כך שכדי להפליג צפונה חוצים ושוברים את הגלים. עקב חבטות הגלים באונייה השתחררו הדלתות שבחרטום.

עוזי טישל, מפקד האונייה, עצר אותה כדי לתת לצוות הסיפונאים לעלות על הדלתות הענקיות ולהצמידן למקומם באמצעות ברגי מתיחה ענקיים. אוניית סוחר שעברה בסמוך שאלה בערוץ הבינלאומי הימי 16 האם אנו זקוקים לעזרה. הודינו להם ואמרנו שאנו מסתדרים לבד.

ההגעה לאדמת ארץ ישראל

לאחר 7 ימי שיט הגענו לנמל אילת. בכדי למנוע אפשרות כי הדבר יתפרסם, תחמו בנמל אילת חצר ענקית עם 3 קומות של מכולות. המכולות הסתירו את האונייה ואת האוטובוסים של "אגד תיור" שבאו לקחת את העולים לשדה התעופה שבבסיס חיל האוויר עובדה.

לעולים סיפרנו כי עדיין לא הגענו לארץ ישראל, ורק לאחר שינחתו עם המטוסים יגיעו אליה. בכל זאת היו מספר עולים שידעו כי הגענו לארץ ונישקו ל"אדמת ארץ ישראל" – רציף הנמל באילת.

הדבר היה מאד מרגש, הנה חזרו יהודים לאדמתם בארץ והם מזהים אותה מבפנים.

סגירת מעגל אישי – "כל יהודי זכאי לעלות ארצה"

בסיפור הזה יש גם סגירת מעגל אישית נוספת עבורי. בספטמבר 1956 עליתי עם משפחתי ממרוקו באונייה "ארצה". הייתי תינוק בן שנתיים. בחפשי תמונות של האונייה מצאתי צילום של הדופן שלה עם באנר שהיה תלוי על הדופן "כל יהודי זכאי לעלות ארצה".

ממרומי גילי אני מוצא כי השלשלת של עם ישראל לארץ ישראל חוצה דורות בני אלפי שנים. וכמו שמישהו חשב להעלות את משפחתי ואותי מהגולה לפני 60 שנה, כך – 26 שנים אחר כך, זכיתי אני להיות עוד חוליה בשלשלת הנצח של עם ישראל.

***

הכותב, רוברט מויאל, מתגורר בטל-אל במשך 35 שנים, אבא ליניב, למעיין ולנגה, וסבא לנכדים, מהנדס בכיר ברפא"ל.

לדבריו, "את הסיפור הזה אני מספר לקהל הרחב בהרצאות שנושאות את השם: 'כל יהודי זכאי לעלות ארצה'. זאת, על מנת שאנשים יכירו את התלאות שעברו בני העדה האתיופית כדי להגיע לארץ – ל'ירוסלם' הלא היא ארץ ישראל, בפיהם. ואולי עם הידע הזה ועם הבנת העדה נדע לחבק אותם אל חיקנו כאחים שווים". 

 

*הערת שוליים: אני ממליץ מאד לראות את הסרט "מועדון הצלילה בים האדום" המשקף חלק מהפעילות המדהימה של המוסד בסודאן לטובת המבצע.