ללמוד לאהוב / מלכה פלדשטיין
תקשורת מקרבת בזוגיות – למה זה כל כך קשה?
שמתי לב שהמרחב שבו הכי קשה לי ליישם תקשורת מקרבת הוא הזוגיות.
שאלתי את עצמי איך זה יכול להיות? איך זה שעם האדם הכי קרוב אליי, דווקא איתו אני מתקשה להיות מובנת עד הסוף או להבין עד הסוף. אני לא מדברת על ויכוחים כמו מי יזרוק את הזבל או מי יבשל היום. על אלה התגברנו נראה לי לפני 20 שנה בזכות הבנה פשוטה שכל אחד יעשה הכי טוב שהוא יכול ובלי תלונות.
אני מתכוונת לעימותים שנוגעים במקומות העמוקים והכואבים, כאלה שדורשים שיתוף פעולה צמוד כדי להיפטר מדפוסים לא מיטיבים של עצמנו, התנגשויות שמפגישות פנים אל פנים צרכים מאד שונים, צלקות ילדות או תפיסות עולם שונות. איך זה ששם, בנקודות הללו, גם מנחים מנוסים זקוקים לאדם שלישי שיחזיק עבורם מרחב בטוח.
השבוע הגיעה אליי ההבנה.
זוגיות הוא מרחב שנוגע ב-3 נקודות הקשורות בחוויה קיומית: מין, כסף והורות.
אין עוד מרחב חברתי כזה.
במיוחד בנושאים מין, כסף והורות, החיה שבנו נוטה באופן אוטומטי לפרש מצבי אי הסכמה (או צרכים שלא מתמלאים) לאיום קיומי, גם כשאין צורך בכך. אנו מתקשים להבדיל בין "אזעקת שווא" לבין "אזעקת אמת", ועומדים דרוכים בציפייה לעימות הבא.
על מנת לחוות תקשורת מקרבת, עלינו לאמן את עצמנו לא להיסחף לתגובה האוטומטית. מדובר באימון המוח, כמו שמאמנים שריר. בחירה במסלול שהלכנו בו מעט מאד – הנחת הטוב. עבורי הנחת הטוב הוא שביל שלא למדתי בבית הוריי. השביל של החשדנות היה מוכר יותר. הנחת הטוב הוא שביל שלפעמים, מרוב שלא הלכנו בו, העשבים מסתירים את הפנייה אליו והענפים שצמחו בצדדים מצריכים גיזום כדי שנראה את המשך הדרך. זו עבודה קשה. בעיקר כשההתעוררות ללקיחת אחריות אישית על דפוסים ועל אמונות מגיעה אחרי שנים ארוכות של חיים יחדיו, והדפוסים טבועים בנו עמוק עד שנדמה שאנחנו והם זה תלכיד אחד שלא ניתן להפרדה.
בתחום ההורות, אולי טבעי לשני הורים להגיע להסכמה על כך ששניהם רוצים את הטוב עבור ילדיהם. אבל הפרשנות של מה זה "טוב" עשויה להוביל לתפיסות עולם מנוגדות ולמתח בלתי פוסק סביב הנושא איך לחנך/לנהוג. החוש ההורי, שפעם היה טבוע יותר בנשים והיום הוא גם נחלת האבות למרבה השמחה, מביא לפעמים חיכוכים בזוגיות שאולי בעבר היו נחסכים משום שהאחראית הבלעדית על החינוך הייתה האישה.
היום הרצון להשפיע על העיצוב של הגור-אדם, להגן עליו, לספק לו מרחב בטוח לצמיחה או להכין ולחשל אותו לחיים "בחוץ" הוא נחלת שני ההורים והפרשנות השונה של "איך" מביאה לפעמים לפיצוצים.
תחום הכסף נוגע בשאלה של סדרי עדיפויות, מה חשוב יותר. כסף הוא שאלה קיומית. האם יהיו לנו קורת גג, אוכל ולבוש?כשחיים בחברת שפע כמו שלנו, ויכוחים רבים בזוגיות שקשורים בכסף עשויים להיות דווקא סביב השאלה מה זה הכרח ומה זה מותרות. איך מחלקים את העוגה המשותפת? על איזה רצון לוותר ועל מה להתעקש? איזו הוצאה תיחשב בעינינו כמפחידה וכמאיימת ואיזו תספק ביטחון?
התחום המיני הוא המורכב והמסובך ביותר. משום שהוא נוגע לא רק בחוויה קיומית אלא במסתורין של הבריאה. הערבוב בין עונג לבין מרפא, פורקן מתח, חיבור, נפרדות, התמסרות, שליטה, שירות, נתינה וקבלה, כימיה, תשוקה, ועוד הרבה נקודות, יוצרים יחד את חוויה של החיות (vitality) המיטיבה. כשמשהו משתבש באחד מאלה, זה עשוי להפיל את מגדל הקלפים העדין הזה של החיבור המיני/החיות בין בני זוג. ומכיוון שמדובר במערכת שקשורה באופן הכי ישיר להורמונים (האחראים על כל המערך הרגשי שלנו) – קיבלנו את הנושא הכי נפיץ והכי מרפא גם יחד.
אלה שאלות שכשנוגעים בהן בעזרת תקשורת מקרבת, לפעמים החלק האוטומטי/המוח הקדום/החיה שבנו מסרבים להשתמש בכלי הקסום הזה משום שהם חוששים ש"האויב" מנסה לעשות מחטף.
בתקשורת מקרבת יש מושג שנקרא "כנות מפחידה". נושאים שמפחיד לגעת בהם. הורות זה אחד מאלה אבל ה"פשוט" מביניהם. משום שיותר טבעי להבין שיש לנו אינטרס משותף.
לעומת זאת כסף גם הוא תחום "מפחיד", אבל מכיוון שאפשר להיעזר בנקודות שהן עובדות פשוטות, כשמזהים את הצרכים אפשר לדבר על אסטרטגיות המימוש שלהם.
מין זה המלכוד הגדול, לדעתי, בגלל שהוא נוגע בכולו חולש על תחושת החיות הבסיסית ביותר. זה הנושא שעלול ליצור חוויה הישרדותית כל-כך חזקה שתגרום לתחושת נפרדות וריחוק שנדמה לרגע שהם בלתי פתירים.
השילוב של הנחת הטוב ולקיחת אחריות אישית למצב ולתקשורת הם אלה שעשו ושממשיכים לעשות עבורי עבודת קודש בהמסת החוויה ההישרדותית ובבניית מרחב של צמיחה זוגית מתוך אהבה. שווה כל רגע!