איך מתגברים על האכזבה בקשר שבין הורים מבוגרים ובין ילדים מבוגרים
הורות היא מסע חיים שלם שמלווה בנתינה ובהשקעה גדולה מאד של הורים בילדיהם. אחת החוויות הקשות ביותר במסע הזה היא תחושה של אכזבה. דבר לא הכין הורים מבוגרים לחוויה של אכזבה מילדים מבוגרים. לכאורה זה הזמן לחוות נחת, לקטוף את הפירות, לקבל בחזרה תחושה של הוקרה.
בפועל – לא פעם נמצא עוגמת נפש, כעסים, תסכולים וכאב על ציפיות לא ממומשות בקשר של הורים מבוגרים עם ילדיהם המבוגרים. התוצאה היא תחושת אכזבה שהולכת ופושטת בקשר. האכזבה הקשה ביותר היא מילדים מתנכרים, או גרוע מכך – כאלו שמחליטים לנתק את הקשר. האכזבה נובעת גם מילדים שלא מתחתנים כפי שההורים חושבים שנכון עבורם, או שהילדים מחליטים לעבור לגור בארץ אחרת.
לעיתים נשמע הורים האומרים: "ילדים כפויי טובה ואגואיסטים, זה מה שאני מקבל מהם אחרי כל ההשקעה הזאת", "הוא עושה לי טובה שהוא מוכן לבוא לבקר, לא נראה לי שהוא כל כך רוצה להיפגש איתי", "למה הם לא מזמינים אליהם, אף פעם?", "למה הוא אף פעם לא מתקשר?" לעיתים האכזבות והכעסים מתגברים עד כדי כך שהם יוצרים מחול שדים שמתפרץ בדיבור תוקפני וכועס, ולעיתים ההורה בולע את עלבונו ומנסה להמשיך הלאה. בכל אופן, בהורות המבוגרת, רגשות שליליים כמו כעסים ואכזבות נוטים להתגבר.
הרגשות השליליים מבלבלים מאד. מיתוס ה"הורות האוהבת בכל תנאי" מתערער : "איזו אימא חשה טינה או ניכור כלפי ילדיה?" תחושות שליליות כלפי ילדים מעלות תחושות אשמה, כעס עצמי ואפילו דיכאון.
המשוררת דליה רביקוביץ מדברת על היעלמותה של החיבה ביחסים בין הורים מבוגרים ובין ילדים מבוגרים, ומעלה על דל שפתיה את השאלה: "האם אנחנו אוהבים את ילדינו?" ועונה לכך: "לפעמים אנחנו אוהבים את ילדינו, ולרוב גם זה במידה מצומצמת. ומעבר לזה שורת אי ההבנות האוכלים בכל פה באהבה".
ביחסים שהחלו בחוויית עליונות מוחלטת של ההורה קשה להורה המבוגר לקבל את אובדן העליונות הזאת ולהכיר בילד המבוגר שלו כאדם אחר, כזה שבונה לו חיים עם אחרים במקום אחר מתוך ראיית עולם אחרת. תחושת האכזבה במקרים רבים היא ביטוי של תסכול מאובדן תחושת השליטה ומההכרח לקבל את תנועת החיים שמחלישה את ההורה, בעוד שהיא מחזקת את הילד. היא גם ביטוי לתקווה של ההורה לקבל בחזרה משהו מאותה השקעה ראשונה.
אז מה עושים עם הרגשות השליליים של עוינות וכעס ובעיקר עם האכזבה? ראשית, כדאי לנרמל את קיומם של רגשות מגוונים או אמביוולנטיים ביחסים, כי הם היו שם תמיד. אין רק רגש אחד וחיובי שעוטף את הקשר. חשוב להכיר בקיומם של הרגשות שמפעפעים בתוכנו ולא להכחיש, להדחיק ולא לפחד להודות בקיומם, לפחות בפני עצמי: " אני שונא… נעלב…פגוע…מפחד…לא סובל…" להסתכל לרגש השלילי והמעורר אשמה, בעיניים. מודעות לרגש אינה בהכרח מעצימה אותו, אלא להיפך, דווקא הכרה בקיומו נוטה להפחית אותו. יחד עם זאת אכן נדרש להכיר בו אך לא ללבות אותו. פחות מאבק ברגשותינו האנושיים, כאמור, משכך ומרגיע אותם.
רגשות שליליים אינם נותנים הצדקה להתנהגות נקמנית כלפי הילד המבוגר שלנו או נותנים אישור להתפטר מתפקיד ההורה או להתרחק. חשוב מאד שהורה לא יאפשר התנהגות פוגענית כלפיו אך חשוב מאד גם שיקדם שיח גלוי וכן על החוויה שלו ביחסים. כאשר כל צד כועס ומפתח קוצים, הצדדים נדמים לשני קיפודים. עד שלא ילמדו, כמותם, להתקרב בשיח דרך ה"בטן הרכה" הם ימשיכו לדקור זה את זה בכל מגע.
עבודה על אכזבה מבקשת לשנות ולהגמיש את צורת החשיבה של ההורים. יש צורך להגמיש את ה"צריך" ו"הנכון" ולקבל את זה שמדובר באנשים שונים, ולמרות התחושה של ההורים שהם המבוגרים, בעלי הידע והניסיון, הרי שיש להם ולילדיהם המבוגרים דרכים אחרות לראות את החיים ולהתנהל בהם. אין באמת מודל אחד לילד טוב כמו שאין מודל אחד להורה טוב. אין להורים ברירה אלא לוותר על התמונה שדמיינו על איך אמור ילדם להתנהג ומה חשוב שיעשה. במקום הסטנדרט של המושלם, כדאי להורים לאמץ גישה יותר צנועה, פחות יודעת. קבלת השונות ונתינת לגיטימציה להבדלים מסייעת להפחית את הדרמטיזציה של האכזבה.
שיחה על אכזבות היא דבר לא פשוט משום שיש בכך חשיפה של רגשות העלבון, הערך והחולשה. מכאן ששיחה כזאת, ללא מנהיגות הורית, יכולה להידרדר למחוזות לא מועילים ותוקעים. חשוב לא לומר בצורה נחרצת דברים אלא כאפשרות. להציע, לבחון, לשקול אילו מנופים טובים יותר לעומת הבחירה לגזור דין ולתקוף. אין טעם להכניע את הילדים בביקורת בוטה ופוגעת – הדבר רק יגרום ליחסים עכורים יותר, ולעכב את השינוי המיוחל.
בחינה עצמית של האכזבה של ההורים יכולה להיות גם מועילה. ההורה צריך לשאול את עצמו: "ממה אני מאוכזב?" הורים מפתחים משאלות וציפיות במהלך החיים, בין אם במודע או לא, ולעיתים הן מרחיקות לכת ומוגזמות. להורה יש ציפיות שהילד יצוק משמעות לחייו, ייתן לו, ימשיך להפוך אותו למרכז חייו, וכו'.
ולבסוף – הורה שינכיח את עצמו ושייתן ביטוי לרגשותיו ולרצונותיו בקשר עם ילדו, עשוי לאכזב את הילד או לבטא את אכזבתו ממנו. אכזבה היא חלק מכל קשר בריא ותקין. שני מבוגרים בעלי רצונות שאינם באים בהלימה לעולם עשויים לאכזב זה את זה או להתאכזב זה מזה. הנכחת ההורה נותנת הזדמנות לערוך תיקונים ודיוקים לרווחת שני שותפי הקשר ע"י משא ומתן על ציפיות, נכונות לרדת מהעץ ומקום מכבד ומאוזן לשני הצדדים.