פרשת ראה – כשאדם בוחר להיות עבד
סגלית אור
עבדות היא תופעה נוראית, וטוב שחלפה מן העולם. כל אדם יעשה ככל יכולתו להימנע מלהיות עבד, וכל עבד מייחל ליום שחרורו. אמירות אלה נשמעות פשוטות וברורות מאליהן – ולא היא. מלבד העובדה שהעבדות הקלאסית לא חלפה מן העולם כלל ועיקר, ועדיין נמכרים בני אדם לעבדות (אפילו בעולם המערבי), מסתבר שגם על האמירות האחרות מרחף סימן שאלה. אחד כזה נראה בפרשת השבוע הנקראת בשבוע זה: פרשת ראה.
הפרשה עוסקת בין השאר בשחרור העבד העברי לאחר שש שנות עבודה. במעמד הפרידה יש להעניק לו מתנה נדיבה, "מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ", ולשלחו אל חיי חופש. את מעמד השחרור משווה התורה ליציאת מצרים, לא פחות – בה שחרר האל את ישראל מעבדות מצרים.
אך אז מופיע המשך מפתיע: מה קורה אם העבד לא רוצה להשתחרר?
איך זה יתכן? אחרי שש שנים של עבודה עבור מישהו אחר, שנים בהן העבד היה נתון למרותו של אדוניו ולא שלט בגורלו, שנים בהן כל פרט בחייו – מה יאכל, מה ילבש, מתי יקום בבוקר, במה יעבוד – נקבע על ידי אדם אחר; כיצד יתכן שמרצונו החופשי יעדיף שלא להשתחרר ולהישאר בעבדותו כ"עבד עולם"? פליאתנו אף מתעצמת כאשר מתברר שכדי לקבל סטטוס זה על העבד לעבור טקס בה נרצעת אזנו (מקור הביטוי "עבד נרצע") – ואף על פי כן הוא בוחר לעשות זאת.
דעתם של חז"ל לא היתה נוחה מן התופעה הזו. וכך חוזר המדרש הבא בנוסחים שונים בכמה מקומות בספרות המדרשית:
"אוזן ששמעה על הר סיני: 'אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים' וקיבלה עליה עול מלכות בשר ודם?!
אוזן ששמעה לפני הר סיני 'לא יהיה לך אלהים אחרים על פני' והלך זה וקנה אדון אחר?
לפיכך תבוא האוזן ותירצע שלא שמרה מה ששמעה". (פסיקתא רבתי כא)
רציעת האוזן מתפרשת כאן כעונש לאדם ששמע במעמד הר סיני, בעשרת הדיברות, שלא ראוי שיכפיף עצמו לשום אדם אחר – ובכל זאת בחר לעשות זאת. בבחרו בעבדות עולם עובר העבד על שתיים מעשר הדיברות, מעשה חמור מאין כמוהו! האוזן ששמעה באופן מפורש, היא זו שתירצע במרצע, ובעליה יישא לעולם את כתם העבדות בבשרו (אולי בהיפוך לברית המילה, שגם היא נחתמת בבשר).
לא רק דרשות מתנגדות כתבו חז"ל כנגד תופעת העבדות הנרצעת, אלא אף ניסו לצמצם את התופעה ככל יכולתם. לשם כך נקטו בדרך פעולה אותה אנו מוצאים לא מעט בספרות חז"ל, כאשר החכמים משתמשים בשלל כלים פרשניים כדי לצמצם ככל האפשר את מספר המקרים בהם יכול עבד להירצע. כך מתנסחים הכללים בהם יכול עבד להירצע: מדובר בעבדים גברים בלבד, נשואים ואבות לילדים, בריאים ושלמים בגופם ובלא שחלו במשך תקופת העבדות הראשונית. גם על האדון חלים קריטריונים דומים, ובנוסף קבעו חכמים שחייבת לשרור אהבה הדדית בין העבד והאדון, וכן יש לוודא שנוכחותו של העבד בבית האדון הביאה ברכה לבית.
כל התנאים המוקדמים הללו, החייבים להתקיים כדי שהעבד יוכל להירצע, מצמצמים כנראה מאד את מספר המועמדים, ויתכן שזו אכן מטרתם. אך אפשר גם להסתכל עליהם אחרת, כתנאים המנסים להבטיח ככל האפשר שהזוגיות בין אדון לעבד, שהחלה בתקופת ניסיון בת שש שנים ועומדת עכשיו להתקבע לאורך זמן, תהיה אופטימלית. אי אפשר לרצוע אמה (שפחה) – כדי לא לפתוח פתח לניצול מיני מתמשך; העבד והאדון חייבים להיות בעלי משפחות, כדי שיהיו מיושבים בדעתם; עליהם להיות בריאים ושלמים כדי שיוכלו לעבוד יחד, בלא שאחד ייטור טינה לאחר שאינו נושא בעול; ואהבה וברכה ודאי מועילים לקשר.
בקריאה זו מצטיירת תמונה אחרת, שאינה שוללת קטגורית את העבדות הנרצעת, אלא מנסה לתחם ולאפשר אותה רק למקרים בהם תצלח. ובכל זאת, האפשרות הזו מטרידה: מה מביא אדם לוותר על חירותו ולהאריך את תקופת העבדות?
התקופה הנוכחית, בה עולמם של רבים מתהפך, הקרקע נעה תחת רגלינו, הביטחון מתערער בכל מובניו ואנו שרויים במשבר כלכלי, בריאותי, חברתי, פוליטי ומנהיגותי, אפשר אולי להבין את העבד המוכן למכור את חירותו תמורת ביטחון. במצב כזה, יתכן שיש משהו מנחם בכך שאינך צריך לחפש במה לעבוד, איך להרוויח, כיצד לחלק את הכסף המועט כך שיספיק לכל הארוחות. האחריות כולה מוטלת על האדון (בהיפוך מעניין של זהויות, קובעים חז"ל כי "כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו"), והעבד משוחרר מן המצוקה של חוסר הוודאות.
במצב של עוני וחוסר כל בו מצוי העבד המקראי (שנמכר לעבדות באין לו כסף לשלם חוב או לפצות על גניבה שגנב) – מה אנחנו היינו בוחרים? ואנחנו, במצבים פחות קיצוניים כנראה ממצבו של העבד – היכן אנחנו מוותרים על חרויות תמורת מעט ביטחון ושלווה?
סגלית אור היא תושבת שורשים, רבה ישראלית, ד"ר בתלמוד, עמיתת מחקר במכון הרטמן, וחברה בפורום התחדשות יהודית במשגב.