נשימה יכולה לשנות  / מלכה פלדשטיין

אני לא מכירה הוכחות מדעיות למה שאני עומדת לכתוב כאן, אבל קול עמוק בתוכי אומר לי שזה נכון.

הכוונה על הקשר בין רמות חמצן במוח, נשימה, ותגובתיות אוטומטית.

אני מניחה שכולכם מכירים את הרגעים האלה שאתם מגיבים למישהו קרוב בתגובה שמטרפדת את מה שהכי הייתם רוצים שיקרה באמת – קירבה.
שנייה אחרי שאמרתם את האמירה אתם מרגישים חרטה ואכזבה מעצמכם ששוב נפלתם לאותו בור מוכר של תגובה תוקפנית או מתגוננת. הרגעים האלה, התגובות האלה, באות מהחלק החייתי-הישרדותי במוח שמפרש את המצב כאיום או סכנה. "מרגישה מותקפת" כך השיח הפנימי אומר. וכש "מרגישים מותקפים" (כלומר כשהמוח חושב שיש כאן התקפה) התגובה שיוצאת היא אוטומטית. ממש כמו חייל בקרב השומע רשרוש בשיחים ויורה בלי לחשוב פעמיים.
לרוב, האנשים ש"מוציאים" מאתנו תגובות אוטומטיות תוקפניות או שיפוטיות, הם דווקא אלה הקרובים אלינו ביותר. זה יכול להיות אחד הילדים, בן/ת זוג, או אדם קרוב אחר.

בתוך-תוכנו, הכי בעולם היינו רוצים להיפרד מהדפוסים האלה, שמוציאים מאתנו את הצדדים הכי פחות "מוצלחים" שלנו. הכי בעולם היינו רוצים לקחת אחריות על התגובות שלנו ולצמוח שם, ולהצליח ברגעים המאתגרים האלה לקחת נשימה ולא להגיב אוטומטית. אלא להגיב באופן ראוי. תגובה שכאשר אנו מסתכלים על עצמנו מבחוץ – ככה היינו רוצים לראות את עצמנו. ככה היינו רוצים להתנהג. להגיב.

מאמנים ואנשי פסיכולוגיה התנהגותית מציעים לספור עד שלוש לפני שמגיבים, ולנשום.
ההנחיה הזאת – לנשום – טומנת בחובה סוד חיים גדול. אם מצליחים באמת ליישם את ההנחיה בזמן אמת ולנשום עמוק כמה פעמים בבחירה מודעת, מצליחים למעשה לעצור תגובה אוטומטית של המוח ההישרדותי.

הטענה שלי היא שדפוסי תגובה תוקפניים/הישרדותיים/אוטומטיים קורים כאשר למוח יש רמות נמוכות של חמצן. כשהחלק החייתי בנו נבהל, הוא מתכווץ. ואז כלי הדם מתכווצים. ואז יורדת רמת החמצן במוח וזה הרגע שהתגובה האוטומטית פורצת.
(די ברור לי שלא גיליתי את אמריקה, ובכל זאת…אפשר כל יום לגלות גן-עדן קטן).

אם נצליח לזהות את הרגעים האלה שבריר שנייה לפני ההתפרצות (או ההתכווצות) לנשום עמוק – רמת החמצן במוח מייד תעלה ואז הוא כבר לא יפרש את המצב כאיום קיומי ונוכל לארגן תגובה פנימית וחיצונית מיטיבה יותר.

בתקופה האחרונה יש שיח רחב על הנושא התעוררות.
אני חושבת שחלק מההתעוררות שלנו קשורה בלקיחת אחריות על הנשימה שלנו. להזרים יותר חמצן למוח, כדי לצאת מאזורי ההישרדות. כשהמוח מקבל חמצן, הוא אומר לגוף – הכל בסדר. אפשר להירגע. ואז יוצאות לנו תגובות שמחוברות אל, ונובעות מ- הלב.

כל נשימה מודעת, מכניסה עוד חלקים מהנשמה אל-תוך הגוף

ולכן

ככל שננשום באופן מודע

נהיה מחוברים יותר אל העוצמה שלנו

ואז

לא בכזאת קלות נשתף פעולה עם הדפוסים המעכבים שלנו, לא בכזאת קלות נשתף פעולה עם מחשבה ש"יש כאן סכנה", כי הנשמה תזכור את עצמה, את כוחה, את יכולתה לברוא עולם

ואז

נגדל אל הפוטנציאל הכי נפלא שלנו.