ללמוד לאהוב / מלכה פלדשטיין

לשתף את הרגש בלי דרמה

אחד הדברים הכי מאתגרים בתקשורת בזמן קונפליקט הוא לשתף רגשות ולהקשיב לרגש של האחר, מבלי שהשיח ייסחף להטחת האשמות ולהתגוננות.

לא מזמן הזדמן לי להנחות זוג שהצליח לחוות בפעם ראשונה שיתוף של פגיעות וזעם מבלי שאלה יהפכו עד מהרה לכדור שלג של הסלמה. "מה היה לכם משמעותי?" שאלתי. "זה שהצלחנו לשתף את הרגש בלי להפוך את העניין לדרמה".

שמעתי הרבה פעמים בעבר את הביטוי "בלי דרמה" ותמיד הרגשתי שזה סוגר אותי. כי תמיד נראה לי שלביטוי "בלי דרמה" (שלרוב נאמר מגבר לאישה) נלווה צליל של זלזול וביטול וראיית האישה כרגשנית מדי. הפעם זה היה שונה. כשהיא אמרה "בלי הדרמה" נלוותה לכך נימה של הקלה, כמו אנחת רווחה.

נברתי קצת במושג "דרמה" (הלקוח מיוון העתיקה) כדי להבין מה עושה תחושת הדרמה לדיאלוג.

המונח "דרמה" מתאר כל מצב של עימות המלווה במתח וברגשות עזים, ולא ידוע מי מהמשתתפים בעימות ינצח.

להיות "בתוך דרמה" זו חוויה קשה לשני הצדדים, כי יש בה מאבק כוחות. מישהו חייב להיות צודק ומישהו חייב לצאת טועה/אגואיסט/חסר רגישות. כלומר, מישהו חייב לנצח ומישהו חייב להפסיד בבושת פנים. מדובר במצב מחליש מאד, בוודאי עבור המפסיד אבל גם עבור המנצח – כי הוא נשאר בודד מאוד בניצחונו.

איך בכל זאת אפשר לא לוותר על שיתוף הרגש וגם לצאת בתחושה של קִרבה ובלי מנצחים ומפסידים?

אני מזהה 3 נקודות התייחסות, ואם נצליח לפעול מתוך החיבור של שלושתן יחד – הדבר יהיה אפשרי:

1. 1. להיות בעמדת המתבוננת על עצמי גם כשאני בסערה. הנטייה האוטומטית של המוח היא לראות בקונפליקט מצב הישרדותי, סוף העולם (או לפחות סוף הקשר). זה כאן, ממש כמו טובע שנאבק במים. מכאן מגיעה חוויה של הזדהות עם הרגש. כלומר, הרגש הוא אני והוא כל כולי כרגע, ואם אני ברגע זה ים של עצב, אז תכף לא יישאר ממני "אני" מרוב עצב, כי הוא יטביע אותי. ההיזכרות ש"אני" זו מהות הרבה יותר רחבה ממה שאני חווה כרגע, וההיזכרות שכרגע בא גל של רגש ואם לא אלחם להחזיק אותו בשתי ידיים, הגל יחלוף. זה מאפשר לי לנשום בתוך הסערה. לנשום פירושו להכניס עוד מהנשמה לתוך הגוף. כלומר, לנשום בתוך סערה משמעו לחיות. זה כבר לא כל כך מאיים וגם לא מגדיר את כל כולי. כשאנו נושמים אנו יכולים להתבונן על עצמנו בזמן אמיתי. התבוננות היא עמדה פנימית בוגרת שמאפשרת לקבל החלטות ולדבר כבוגרים, ולא ליפול לתגובות שאופייניות לגיל צעיר או לתגובות שנובעות מחוסר אונים.
2. לוותר על הרצון להיות צודקים ולהישאר מחוברים רק לצורך בנראות. בזמן קונפליקט רציני, הצורך העיקרי של שני הצדדים הוא שיראו אותם באמת. אלא שלרוב נוטים לפעולה פרדוקסלית. כשאנחנו עסוקים בלהיות צודקים או מנצחים, דלת ההקשבה של האחר וגם של עצמנו נסגרת. למשל, כשמשתפים כעס ממקום של צורך בנראות, תשומת לב המאזין יכולה להישאר איתי כי אין אצבע מאשימה שמופנית אליו ועליו גם כשיש התייחסות למעשה שלו. לפעמים ההבדל הוא רק באינטונציה שמאפשרת לאחר לשמוע ומאפשרת לי להישאר בעמדה שוויונית ולא עליונה או נחותה. עמדה שוויונית מנטרלת את חוויית הבדידות ומאפשרת לשני הצדדים לחוות חיבור גם בזמן כעס או פגיעות.
3. לזכור שכשאני בסערה בגלל מעשה של האחר, סביר שגם הוא בסערה כרגע, או שהכוונה שלו הייתה שונה מאוד מהפרשנות שלי, ואין לו מושג על מה אני מדברת. בין אם גם הוא סוער כרגע מסיבותיו, ובין אם אין לו מושג על מה אני מדברת, חשוב לשמור איפשהו בתודעה, שהאחר עובר חוויה שהיא ראויה בפני עצמה. כשזוכרים את זה ממקום של כבוד לאחר, מתעוררת סקרנות אמפתית לדעת מה הוא עובר כרגע. גם אם אני לא פנויה לשמוע ברגע זה כי אני סוערת, הידיעה לבדה שיש פה מולי אדם ושהוא ראוי שיתעניינו בו, ההיזכרות הזו כשלעצמה מורידה את גובה הלהבות וממוססת את הדרמה – כלומר את המאבק, מבלי לבטל את הרגש.

אם אני חוזרת לזוג האמיצים שליוויתי, "בלי דרמה" היה עבורם למעשה בלי מאבק.

הפתרון התאפשר בזכות 3 נקודות ההתייחסות הללו יחד – הישארות בעמדת המתבוננים על עצמם, ויתור על עמדת ה"צודקת", וזיכרון שגם לאחֵר יש רגשות שראויים להיראות ולהתבטא.

שמירה על עמדה פנימית כזאת כרוכה בתהליך של אימון אישי מתוך משמעת עצמית עמוקה. שיתוף הרגש חשוב מאוד, ואחת הסכנות הטמונות בלקיחת אחריות אישית לתהליך היא ביטול הרגש בניסיון לעשות "מעקף רוחני" מתוך רצון להיות "אנשים מפותחים".

ההתפתחות, כפי שאני רואה אותה, היא ההסכמה להיות אנושיים, חשופים, פגיעים, ומתוך כל זה – לא לוותר על החיבור עם האחר.