א-לה גוש
  • דף בית
  • לוח נדל"ן
  • מהדורה דיגיטלית
    • גיליון אחרון
    • ארכיון א-לה גוש
  • טורים ומדורים
  • דפי משגב
    • המדריך המודפס
    • טלפונים תושבים
    • מרכז קהילתי משגב
    • ספריה, אשכול הפיס,
    • בית הספר העל יסודי אסיף
    • אזור תעשיה
    • קולחי משגב
  • צור קשר
  • מי אנחנו
  • …
  • דף בית
  • לוח נדל"ן
  • מהדורה דיגיטלית
    • גיליון אחרון
    • ארכיון א-לה גוש
  • טורים ומדורים
  • דפי משגב
    • המדריך המודפס
    • טלפונים תושבים
    • מרכז קהילתי משגב
    • ספריה, אשכול הפיס,
    • בית הספר העל יסודי אסיף
    • אזור תעשיה
    • קולחי משגב
  • צור קשר
  • מי אנחנו
  • …
א-לה גוש
  • דף בית
  • לוח נדל"ן
  • מהדורה דיגיטלית
    • גיליון אחרון
    • ארכיון א-לה גוש
  • טורים ומדורים
  • דפי משגב
    • המדריך המודפס
    • טלפונים תושבים
    • מרכז קהילתי משגב
    • ספריה, אשכול הפיס,
    • בית הספר העל יסודי אסיף
    • אזור תעשיה
    • קולחי משגב
  • צור קשר
  • מי אנחנו
  • …
  • דף בית
  • לוח נדל"ן
  • מהדורה דיגיטלית
    • גיליון אחרון
    • ארכיון א-לה גוש
  • טורים ומדורים
  • דפי משגב
    • המדריך המודפס
    • טלפונים תושבים
    • מרכז קהילתי משגב
    • ספריה, אשכול הפיס,
    • בית הספר העל יסודי אסיף
    • אזור תעשיה
    • קולחי משגב
  • צור קשר
  • מי אנחנו
  • …
למה קראתי לאבא שלי "נרקיס" ואיך זה קשור לזוגיות?
ראשי ♦ ללמוד לאהוב ♦ למה קראתי לאבא שלי "נרקיס" ואיך זה קשור לזוגיות?
אוגוסט 28, 2017 אין תגובות

ללמוד לאהוב / מלכה פלדשטיין

למה קראתי לאבא שלי "נרקיס" ואיך זה קשור לזוגיות?

"נרקיסיסט" – כך נהגתי לכנות את אבא שלי שלא בפניו. הוא לא ראה אותי ולא ראה למעשה אף אחד אחר, חוץ מאת עצמו. חתיכת האשמה…הפעם האחת והיחידה שהעזתי להטיח את זה בפניו הייתה בגיל 18. כשהייתי בין בגרויות והרגשתי שהוא לא באמת מתעניין במה שקורה בחיי. עוטף את השיחות הקצרות בחיוכים ומשדר לסביבה שהוא גאה בי. לסביבה, לא אליי ישירות. הכול נמדד במוחצנות, כדי שיראו איזה בת מוצלחת יש לו. איזה אבסורד, חשבתי לי. אתה גאה בי אבל אין לך בכלל חלק בגידול שלי. במה בכלל אתה גאה? בזה שאני "שלך". אני לא שלך, רציתי לצעוק עליו. התביישתי בו כל-כך. נמלאתי כעס עליו. את חלקו הדחקתי.
חלף כעשור וחצי מהבגרויות והלכתי לטפל בעצמי. "טחנתי" את הסיפור אצל פסיכולוגית על הספה. הרגשתי כאילו שחררתי סתימת ביוב, אבל הצינור עדיין לא היה נקי. חלף עוד עשור וחצי. חליתי והבראתי. ואז פניתי אל הרוח, לריפוי הרוחני.
הסכמתי ללכת לפגוש את הילדה הפגועה והנטושה ממקום אחר. לתת לה יד, להושיב אותה על ברכיי ולהקשיב לה.
ואז הבנתי: אבי היה ילד נטוש ופגוע מאד. מלבד מסע ההישרדות ביערות המלחמה, הוא התמודד עם נטישת הוריו עוד שנים קודם לכן. גדל בבית קר, בלי חיבוק, בלי מילה טובה של הערצת הוריו את הפלא שהוא. אבי מעולם לא התוודע לאפשרות הזאת ללכת אל הילד שהיה, לתת לו יד ולהקשיב לו. לחבק אותו בין זרועותיו. לומר לו כמה הוא נפלא.
היום אני מבינה – מי שמסרב לגעת בפצעי הילדות שלו ולרפא אותם, יתקשה לפתח אמפתיה בת קיימא בהמשך. לא אמפתיה רגעית, אלא מצב של תודעה אמפתית. משום שבכל מצב קונפליקטואלי, יקומו לתחייה פצעי הילדות. מי שבועט, מרחיק ומתרחק, הוא הילד הפגוע שבתוכנו. ברגעים כאלה יטיחו בפניו "נרקיסיסט".
לפי האגדה, נרקיסוס מתאהב בעצמו כשרואה את בבואתו במים. אם אקח לרגע רק את התמונה הזאת מן הסיפור השלם, די ברור מדוע אדם מתאהב בעצמו – כי סוף-סוף מישהו רואה אותו. את יופיו, את הקסם שהוא.
במיתולוגיה, נחשבת האגדה של נרקיסוס כאזהרה המיועדת לגברים.
ואמנם החוויה הנרקיסיסטית נפוצה יותר בגברים, אבל אני רוצה לפרש אותה קצת אחרת.
חוויה נרקיסיסטית זו חוויית נפרדות. היא מוטמעת בתוך החלק הציידי שבנו. זה היוצא לבד לציד. לבד. אין על מי להישען. אין במי להיעזר. אין בפני מי לפתוח את הלב.
מי שגדל בסביבה שבה לגלות הפגיעות שבנו זה מסוכן או לא מקובל, או סימן לחולשה, מי שגדל בסביבה שבה החוויה ההישרדותית נוכחת יותר מן החוויה של רווחה רגשית, ומי שגדל בבית שבו האינטלקט חשוב יותר מן הרגש, יפתח תפיסת חיים של נפרדות. בינינו – רוב המבוגרים בתוכנו גדלו בסוג כזה או אחר של חוויה הישרדותית, כי כולנו גדלנו בחברה פטריארכלית, חברה שמקדשת את המעמד.
את הנפרדות הזאת הכרתי מקרוב עד גיל 19. לקח לי עוד כ-25 שנים להבין, להפנים ולנשום תודעה של אחדות. הבנה פנימית שאני לא לבד. ושאני יכולה לסמוך באמת על הביחד שיצרתי סביבי ולגלות את הפגיעות שבי.
עד היום יש לפעמים רגעים של תחושת נפרדות. אלה רגעים שבהם כל העולם ואשתו מרגיזים אותי. הילדה הבודדה קמה לתחייה לרגע, אף אחד לא מבין אותי ואני רוצה שרק יעופו לי מן העיניים. יש ברגעים האלה כאב צורב. הוא כל-כך צורב שאני מעדיפה לשים עליו שמיכה עבה כדי לא להרגיש אותו. ברגעים האלה באמת עדיף שלא אשפריץ את מיצי המרה החוצה אלא אשב רגע עם הילדה הפנימית ואזין אותה שוב כדי שאוכל להיזכר באחדות, אחדות שהיא הליבה של נשמתנו.
ולמה בכלל כתבתי את זה?
משום שאחד מעמודי התווך של זוגיות מיטיבה הוא אמפתיה. היכולת לראות באמת את האחר. לשים לרגע בצד את כל העניינים שלנו, להיכנס אל תוך המרחב האישי של האחר, אל הבאר הבודדה שלו. אנו מסוגלים לפתח אמפתיה לאחרים רק אם יש לנו אמפתיה לעצמנו. אם נתנו יד לאותו ילד שבנו והלכנו לרפא יחד איתו את פצעי הילדות שלו ונתנו מקום לפגיעות שלו.
וכשהילד שלנו במצוקה, היכולת שלנו לתת לו מענה תלויה ביכולת שלנו לתת מענה לילד הפנימי שלנו.
הדי שלייפר, אחת המטפלות הזוגיות הגאונות, אומרת ש"נישואים הם מעבדה שתפקידה לבגר את הילד למצב בוגר ואת זה אי אפשר לעשות מסומם מאהבה אלא רק במצב צלול". לדבריה, הסימום של ההתאהבות נמשך 18 חדשים. ועכשיו, כשאנו פוגשים את נקודות התורפה של אהובנו והוא את שלנו, לאחר שהתחייבנו למסע משותף, אנו יכולים לגשת למסע האמיתי שלשמו נועדנו – לגדול מילד לבוגר.
היום אני כבר לא מכנה את אבא שלי "נרקיסיסט". אבא שלי היה ילד נטוש ופגוע מאד. לא ניתנה לו ההזדמנות והוא לא ידע בכלל שזה אפשרי, לתת יד לילד שהיה ולרפא אותו. היום יש בי אהבה אליו, לאבא שלי. ואני שולחת אותה לפעמים אל המרחבים האינסופיים שאליו הלך מזמן.
אבל לנו יש אפשרות. לבחור לתת ידיים ולבחור בזוגיות כמרחב שמרפא ומבגר אותנו.
אז בפעם הבאה שמישהו יטיח בכם שאתה או את נרקיסיסטים, קחו רגע את הילד הפנימי שבכם, את הילדה הפנימית שבכן, הושיבו אתכם של אז על הברכיים והקשיבו לרגע בלב אוהב. ספרו לבני הזוג שלכם על אותו ילד. על אותה ילדה. ותנו גם להם חדר מזמין בבית שבניתם. ככה ברגע שתצטרכו לשלוף מהמגרה את היכולת האמפתית, תזכרו שהיא נובעת מהחדר ההוא, שבו יש מקום לילד שהייתם.

« פוסט קודם
פוסט הבא »

השארת תגובה

ביטול

נבנה על ידי אשכול הקמת אתרים

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן
פתח סרגל נגישות

כלי נגישות

  • הגדל טקסט
  • הקטן טקסט
  • גווני אפור
  • ניגודיות גבוהה
  • ניגודיות הפוכה
  • רקע בהיר
  • הדגשת קישורים
  • פונט קריא
  • איפוס