ייעוד 

כמעט כל אדם שאני מכירה יתעסק מתישהו בחייו בשאלה: מה הייעוד שלי?  

לרוב, יוצרים חיבור בין ייעוד לבין עיסוק, ושואלים – מה באתי לעשות בעולם הזה? 
הזהות המקצועית מתערבבת עם ה"אני" האמיתי, מפני שהיא נותנת לו בסיס ויציבות. 

אני סבורה שהשאלה 'מה הייעוד שלי' החלה כשאלה פילוסופית, ונעשה בה שימוש לרעה על-ידי תרבות הצריכה האינסופית, שמטרתה לגרום לנו להיות בחיפוש או במרדף תמידי אחר הזנב של עצמנו כדי למצוא את האושר, דרך מה שמכונה בטעות "מימוש היעוד", וכך על הדרך להשתעבד לתרבות האושר.   
שלא תבינו אותי לא נכון, אני לגמרי בעד מימוש, התפתחות, הנאה מהדרך, לימוד דברים חדשים, גיוון, נתינה, סיפוק ואפילו לפעמים יציאה מאזור הנוחות – לא בתור מטרה, אלא כשכל אלה הם חלק מחוויה בדרך למשהו מסוים. למידה של מיומנות חדשה או העמקה בנושא כלשהו תמיד תהיה כרוכה ביציאה מסוימת מאזור הנוחות. אני בעד שאנשים יעשו את מה שמשמח ומפרה אותם, את מה שגורם להם לחוש "אני במקום הנכון שלי", ואם הם רוצים ויכולים להתפרנס מזה – נפלא וטוב לכולם. אגב, המשורר סשה ארגוב עבד למחייתו כפקיד בנק, וכך נהנה מהחופש ליצור את המוזיקה המופלאה שלו בלי להיות תלוי בה לפרנסתו.  
הוויכוח שלי הוא עם המושג "ייעוד". יש במושג הזה יעד, מטרה. 
אני מבינה יותר ויותר שכל ייעודינו הוא להיות מי שאנחנו.  

פשוט להיות מי שאנחנו.  

"מי" שאנחנו אינו ניתן לתיאור במילים. זה לא מורה או סופרת, מטפל רגשי או בעל חנות לאופניים, או פרופסור לפיזיקה. אלו הם עיסוקים. אין לי בעיה עם עיסוקים, מקצועות, תחומי העמקה והתמקצעות. עיסוקים זה חלק מהמסלול האנושי, ועדיף תמיד שנעמיק ונהיה טובים במה שאנחנו עוסקים.  
אולם "מי" שאנחנו – אין מילים שמתארות אותו. הוא מורכב מהרבה חלקים שיש ביניהם קשרי גומלין.  
אם במסגרת מי שאתם יש בכם קריאה פנימית לעסוק בתחום מסוים, נפלא, לכו על זה. ואם כעבור שנה, שנתיים, שבע או עשרים, מיציתם את ה"משהו" הזה ומתעוררת בכם קריאה לדבר אחר – יופי, אל תוותרו. זה לא אומר שקודם לא הייתם בייעוד שלכם. זה רק אומר שהחיים קוראים לכם ללמוד, לחוות, ליהנות ולתרום בנושאים אחרים. 

נחזור רגע לייעוד: פשוט להיות מי שאנחנו. נשמע פשוט נכון? זהו שלא. כי כולנו עוברים שטיפת מוח ועיצוב תרבותי, מקצה השערה ועד הזרת של הרגל, והאתגר הוא לחזור פנימה הביתה, ולגלות מי באמת גר פה בפנים, ואז לחיות אותו. זה הפוך על הפוך: היעד הוא פנימה. 
אני מוצאת שזה ממש מאתגר לחיות את מי שאני. כי הראש והגוף שלי מתווכחים ביניהם לעתים קרובות יותר ממה שהייתי רוצה. הפסקה עם הגוף. זה מחייב אותי לשים לב למאמץ שאני עושה כשאני פועלת מתוך הדפוסים והאמונות שהוטמעו בי, ומראה לי עד כמה המאמץ הזה מרחיק אותי מעצמי. ממי שבאתי להיות.  
למשל המילה "הצלחה": אני קולטת שמאז שיצאתי לעצמאות, יש בי אמונה שלהיות מטפלת מצליחה זה אומר שיומן הטיפולים שלי מלא וגדוש.  

ואז אני מגלה שאני בכלל לא רוצה "הצלחה" כזו לפי המושגים המקובלים, כי אז לא תישאר לי טיפת זמן לדברים נוספים שאני אוהבת לעשות, או אפילו זמן לנוח, רחמנא לצלן.  

רק עכשיו, בגיל 57 אני מבינה עד כמה האני האמיתי שלי זקוק לזמן מנוחה. לחצאי יום שבהם אני נמצאת בלי מטרה. ואז, כשאני מרשה לעצמי להיות את מה שהגוף שלי רוצה, אז יש לי תחושה שאני בייעוד שלי. משהו בי נרגע ומשתחרר. ההשוואות התחרותיות, שהופכות אותנו לעבדים של התפיסות שאימצנו, פשוט מפני שמבנה המוח שלנו ניתן להשפעה בקלות.  
תחושת הייעוד מתקבלת כשאני נמצאת בהלימה בין הגוף לבין הפעולה החיצונית, ולא משנה בכלל מהי הפעולה החיצונית. היעד הוא פנימה. לגלות איפה ואיך אנו פועלים מתוך לחץ שבא מהראש, ואיפה אנחנו בהלימה עם הגוף.  
לאנשים שמטבעם יש טמפרמנט גופני גבוה זה עשוי להיות מאתגר יותר לזהות את ההבדל בין השניים. נדמה לי שהמפתח נמצא בחוויה פנימית, נטולת מחשבה בסגנון "זה לא מספיק/יכולתי יותר", ובמקומה יש שלום פנימי, שלווה וסיפוק.