ללמוד לאהוב / מלכה פלדשטיין

התרככות

"אבא התרכך בשנים האחרונות", אמרה לי אחת מבנותינו בנסיעה. השיחה המריאה מהר מאד לנושאים שקשורים בבחירות בחיים.

אני חושבת, אמרתי לבתי, שבאמצע החיים עומדות בפני האדם 3 אפשרויות בחירה. אמצע החיים אני מתכוונת סביב גיל 40. כשכבר בגרנו, האגו התעצב והאדם חושב שהוא יודע מי הוא וכבר עשה דבר או שניים בחיים. בשלב הזה האדם עומד בפני צומת.

נתיב אחד הוא נתיב שאני קוראת לו "תרדמה". בנתיב הזה מה שהיה הוא שיהיה. האדם ממשיך בשגרת חייו ומשהו בו נרדם.

הנתיב השני הוא נתיב המרמור. האדם מתבונן על חייו, אינו מרוצה ואינו מסופק, מאוכזב מכל מה שאין, ממה שלא הצליח להשיג ומהדשא של השכן שכמעט תמיד ירוק יותר. גם הילדים של השכנים מוצלחים יותר, בת הזוג של מוישה מצליחה יותר, ואם היה מקשיב לחיים לפני 10 שנים ומשקיע במניות ההן כבר היה עשיר.
"זה קורה יותר לגברים?" שאלה בתי.

לא. לדעתי זה קורה באופן די שווה לנשים ולגברים, רק הביטוי החיצוני שונה. אצל גברים זה מתבטא אולי ביותר זעפנות ואצל נשים ביותר תלונות. בתי חייכה והנהנה כמי שהבינה.

הנתיב השלישי הוא נתיב ההתפתחות. אפשר לקרוא לו גם ההתעוררות. בשלב הזה האדם נושא עיניו קודם כול פנימה. מתבונן על עצמו ושואל את עצמו "מי אני באמת ומה אני באמת רוצה?". את שתי השאלות האלה האדם מפנה בשלב הזה אל הלב שלו. עד כה אולי הראש היה זה שניהל את העניינים. אבל זהו. תפקידו של הראש הולך להצטמצם עכשיו לטובת הלב.

"מי אני באמת?" זו שאלה ממש מורכבת. כי ממש קשה להפריד בין האמונות שהוטמעו בנו ושהשפיעו על העיצוב של תפיסתנו ועל האישיות שלנו, לבין הליבה שלנו. בשלב הזה יש שנוסעים להודו לגלות את עצמם או שעוזבים עבודה או שמתגרשים, ויש שפוצחים במסע אישי וזוגי חדש. מסע פנימה. לקלף עוד ועוד שכבות של מי שאנחנו כבר לא רוצים להיות. לקלף מסיות, אמונות. לגלות את עצמנו מחדש.

הכי הכי קשה זה לזהות את החלקים ה"קשים" שבנו. אלה שהגנו עלינו כילדים כדי לשרוד תקופות מורכבות. לזהות שכבר אין בהם צורך ושאפשר להשיל. ההשלה קשה וכואבת. כמו לקלף עור שעדיין חי ומקבל הזנה מהמחשבות שממשיכות להיווצר כתוצאה מהאמונות הישנות. מחובר לגוף. זה קשה כי אנחנו לא מכירים את מי שנמצא מתחת לעור הקשה והמחוספס. מתחת לשריון הברזל הדוקרני שהודף כל אויב שמנסה להראות לנו שיש דרך אחרת. וזה מפחיד להשיל את הדימוי שיש לנו על עצמנו. כי מי נהיה בלי זה?

אנשים רכים יותר. היא שוב חייכה בתי…

אז קודם לחומוס או קודם לדהאן? מה מצב הרעב?