להסתכל לטבע בעיניים / אלון מאיר

על אנשים ונחשים

רגע לפני שחרורו לטבע הצגתי חנק משריץ יפהפה לתלמידיי בתיכון. הנחש גרם באופן לא מפתיע לחלק מהתלמידים לקום בבהלה ולברוח מהכיתה. לאחר מכן הראיתי אותו בגן של יעלי בתי הקטנה, ובאופן לא מפתיע כל הילדים קמו באחת מהכיסא וביקשו ללטף אותו. הפעם רק הגננת ברחה.

נחשים מרתיעים רבים מאיתנו. זהו פחד שורשי, פחד מימי בראשית ומנצח עליו גדול הסכסכנים, כפי שסופר בספר בראשית פרק ג ' "הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב". כשהחום מגיע ,יוצאים הנחשים, ובאופן טבעי, בשנים שבהן כמות המכרסמים גדולה – הנחשים משגשגים, וכמו בכל שוק גם כאן – כשעולה הביקוש על ההיצע מחפשים הנחשים את מזונם במשכנות אדם, בגן העדן של מכריהם מבראשית. 

כך התממש תסריט האימה בשנת 2007 שהיטיבה עם הנחשים, כשתינוק בנהריה הוכש במיטתו ע"י צפע ובשבי ציון הוכש למוות מגדל יונים בראשו, שעה שביקש לבדוק את שובך היונים שבחצרו. ובכל זאת, בצפון הארץ ובמרכזה רק הצפע הוא ארסי וכל השאר הם לגמרי לטובתנו. מעבר לעובדה שנחשים הם מוגנים, מפתיע אותי כל פעם מחדש עד כמה אנשים אינם מודעים לכך שהימצאותו של נחש שאינו צפע בסביבה מקטין את הסיכוי לנוכחותו של צפע. כל הנחשים נהנים מתפריט דומה, וכך יעדיף הצפע לחפש אזור שבו התחרות על מזון קטנה. כל הרג של נחש שאינו ארסי, מזמין את הצפע לתפוס את מקומו.

באחד מהבקרים של נובמבר, כשהלכתי מחדר המורים אל כיתת חינוך מיוחד, הופיעו פתאום כמו באיזו התגלות אלוהית קבוצת תלמידים נלהבת ובפיהם הבשורה שתגאל אותי משגרת היום: "המורה, יש נחש בשירותים של הבנות וחליפה השרת עומד שם עם מטאטא והולך להביא עליו בראש".

שיכור מאדרנלין ניערתי את אבק השגרה מבגדיי וחשתי אל השירותים של הבנות בקומה א', מפלס את דרכי כשוברת קרח ענקית בים הארקטי בתוך דבוקה של עשרות תלמידים הסוגרים עליי. כולם ביקשו להיות חלק מהדרמה, מאושרים עד מאוד שכן, הנה ההפסקה התארכה לה. רק פרח אור, אשר ראתה ראשונה את הנחש כשישבה על האסלה, עמדה בצד ומיררה בבכי. חברותיה ניחמו אותה בליטופים, ומספר בנים אף ערכו עליה בדיקה גופנית כדי לוודא שהנחש לא הכיש אותה בשום מקום.

כשהגעתי אל חדר השירותים ראיתי את חליפה נחבא מאחורי מטאטא השרתים המפלצתי ורק צמתו המאפירה שהשתלשלה לה עד לאמצע גבו רמזה על רוח הנעורים אשר עוד מפעמת בגוף הזקן והמבוהל. נכנסתי אל תא השירותים ושם, בפינה, מצאתי נחש מפוחד מכונס בתוך עצמו. הנחש זרק מדי פעם את ראשו לכיווני כשפיו הפעור חושף את ניביו המחטניים. לאחר השתאות קלה לכדתי את עורפו של הנחש בשתי אצבעותיי האמצעיות אשר הוסבו למלקחיים, אך ברגע אחד של היסח דעת תקע הנחש את שיניו הדוקרניות בבשרי. וכך, כשטיפות הדם ניגרות מאצבעותיי הדואבות, מצאתי עצמי אל מול קהל מעריצים גדול.

באופן כללי אני די נבוך לפגוש אנשים בצאתי מהשירותים, אך במקרה זה אני מודה שחשתי קצת כמו סופרטיצ'ר. מבושם מאהדת התלמידים, עלו בדמיוני תמונות מסצנת הסיום של טרילוגיית רוקי ופתאום, מתוך צורך לא מוסבר, הנפתי את הנחש מעלה מעלה. נזכרתי איך אז בגיל 11 צעקנו כולנו משולהבים בקולנוע "אורות" בקריית מוצקין  רו-קי! רוקי-קי! רו-קי! אפשר היה לחשוב כי מולנו פרוסה זירת הקרב ממש ולא מסך הבד.

כעת, כשהנחש היה בידיי המדממות, הפכתי אני מושא להערצה, סוג של סילבסטר אלון. אך לא היה לי זמן להתרפק על רגעי האושר, שכן תלמידי כיתת החינוך המיוחד חיכו במסדרון בקומה ג', והרעש שהקימו העיד כי השפעות הריטלין והקונצרטה פגו זה מכבר.       

אסכם הפעם עם מה שכתב יאיר דביר, תלמיד י"ב שלי שאט אט הופך לצלם מחונן. לצד תמונה מרהיבה שצילם, כתב:  

נחשים הם כמו אנשים

תירגעו – הוא יירגע,

תתעצבנו – הוא יתעצבן,

תתקפו – הוא יתקוף

ואם תצלמו – הוא יחייך J

תמונה:

חנק משריץ. צילום: אלון מאיר

זעמן דק – צילום יאיר דביר

אלון מאיר הוא מרצה, המספר בהרבה הומור וחן בהרצאתו " להזמין את הטבע לסלון"  על סודות הצילום והטבע הנעלם מאחורי הבית. Face book   אלון מאיר צילום טבע