חמש תעודות במסכה

יום ראשון בבוקר. השמיים בהירים. רוח קרה נושבת. האוויר נקי אחרי גשם של לילה. היום יום חלוקת תעודות המחצית. בית הספר נראה מרחוק כמו מתעורר לחיים אחרי תרדמה זמנית. השומר עומד בפתח מכונס במעילו מביט בנכנסים במבט מלא חמלה. לאט לאט קולות מתחילים להציף את חצר בית הספר. היום יום חלוקת תעודות.

לבית הספר נכנסים בזה אחר זה חמישה תלמידים.

אורן הוא התלמיד ה"טוב מאד" וה"מצוין". בשבילו יום חלוקת התעודות הוא יום שמח, טוב ונעים. בשבילו, התעודה היא אישור להיותו מוצלח, חכם ובעל יכולת. הוא זקוק לאישור הזה. הוא זקוק לפיסת הנייר האומרת לו "אתה מצוין". היום הזה הוא יום חשוב מאד עבורו, אפילו קריטי להתפתחותו.

גלעד שנכנס שני בשער הוא התלמיד ה"כמעט טוב", שציוניו תמיד בינוניים. הוא זה שכל חייו מתאמץ מאד להצליח, אבל משום מה משהו מתפספס לו אי שם בדרך, והוא לעולם לא מעפיל באמת אל ה"מצוין". אל ההצלחות. עבורו יום התעודות הוא תמיד המראה המשקפת לו שהוא, כנראה גם הפעם, נשאר באותו מקום. תמיד באמצע. וגם אם ילך וילמד וישקיע אינספור שעות בבית, הוא ימשיך ויישאר כנראה שוב ושוב באותו המקום – האמצע.

אורנה, שבאה אחריו, היא התלמידה ה"נכשלת". בשבילה היום הוא יום קשה. כמעט סיוט, יש לומר. היום הוא יום שמראה לה בצורה חדה וברורה שהיא נמצאת מתחת לאחרים. שהיא לא שוחה במים. שגם אם תתאמץ מאד, איכשהו מקומה בתחתית הסולם. היא מנסה לשוות לפניה תדמית "אדישה". כאילו לא מזיז לה כל המספרים האלו. ולמרות זאת תמיד, אבל תמיד, יום חלוקת התעודות הוא יום קשה וכמעט בלתי נסבל עבורה. זהו יום שמאשר ומנציח את הכישלון שלה.

אחריה נכנס רון. הוא התלמיד ה"לא אכפתי". יש דברים שהוא טוב בהם ויש כאלה שפחות, אבל נראה שכל זה לא ממש מזיז לו. הוא מסתכל על כל זה במבט מנותק, בביקורת ואף בזלזול. הוא מחפש משהו אחר. הוא מחפש את ההכרה האנושית, את השיחה עם המורה, את ה"דבר האמיתי". פחות אכפת לו מהציון ויותר אכפת לו מהמחווה האישית, מהמבט, מהאישור, מההכרה. בתוך תוכו האישור וההכרה באישיותו חשובים לו מאד.

לבסוף, בצעדים מהססים, מגיעה גלית. היא התלמידה ה"חרדה". בשבילה התעודה היא הכול. גם אם היא מאד-מאד מוצלחת, תמיד יהיה עוד מה לשפר מבחינתה, ותמיד הדבר שיהיה לנגד עיניה הוא מה צריך לשפר ולא ההישגים שנצברו. אפילו אם כל התעודה שלה מורכבת ממאיות, וממאיות בלבד, היא תהיה חרדה מהפעם הבאה – איך תוכל להישאר בפסגה ולא לרדת? הרושם שהיא מחזיקה מהיום הזה, מהתעודות, הוא שזוהי תמצית החיים. זאת האינדיקציה וההוכחה החותכת שמודדת את האדם כאדם. לתלמיד החרד אין היכולת הנפשית להתמודד עם יום שכזה בצורה בריאה. אפשר לקרוא זאת בפניו.

נשמע הצלצול. התלמידים בכיתות. המנהלת והמורות במסדרונות בצעדים מהירים. לאט לאט משתרר שקט בחצר. היום הוא יום חלוקת תעודות…

 אז של מי הם התלמידים האלה, וכיצד נוכל להכיל את חמישתם?

התלמידים שבסיפור אינם אוסף אקראי של תלמידים. זהו אוסף (חלקי) של תגובת ורגשות שעלו ויעלו בקרבם של כל התלמידים ביחס לציונים ולתעודות. יכול להיות מגוון רחב של רגשות שכאלה גם בקרב תלמיד אחד. התלמיד המצטיין, השמח ושבע הרצון כלפי חוץ יכול להיות גם התלמיד החרד כלפי פנים, ולא להקרין זאת החוצה. התלמידה הלא אכפתית, שאינה מתרגשת מדבר וכלפי חוץ יום התעודות כמו עובר לידה, יכול להיות, עמוק בתוכו, גם התלמיד הנכשל והמתוסכל. כוחות ורגשות רבים סוערים בתלמידינו ביום הזה, גם אם הדבר סמוי מהעין.

תפקידנו הראשון כמורים מחנכים, הוא להיות ערים ורגישים גם לדמויות הנוספות, לרגשות הנוספים שעולים בתלמידינו ביום חלוקת התעודות. אלו שקשה להבחין בהם בצורה ברורה על פני השטח, אבל שנמצאים שם ומשפיעים על היחס ללמידה, למקצועות הלימוד, לבית-הספר ולמקומם בחברה. להכיר בעובדה כי כל תלמיד הינו מורכב הרבה יותר ממה שהוא בוחר להציג כלפי חוץ, ולנסות לפענח מהם הרגשות הנוספים שקיימים בו ביחס לעולם ההערכה, המדידה וציוני מקצועות הלימוד.

חלוקת התעודות בדרך כלל יכולה להעלות על-פני השטח, ולו לרגעים ספורים, נקודות רגישות אלה, חולשות מוסתרות, תחושות קשות, חרדות. לכן קודם כל ולפני הכול, עלינו להיות רגישים מאד ביום זה ולהפנות את כל תשומת לבנו לכך.

התעודה הינה כלי מורכב. בעוד שעבור חלק מהתלמידים היא מהווה אישור חשוב על הישגים, בעבור חלק אחר היא יכולה להוות אישור דווקא לדברים שליליים, כמו אי-יכולת, קטנות, בינוניות. עלינו לזכור כי בני-אדם שונים מגיבים בצורות שונות להערכה המשקפת להם דברים אלו ואחרים על עצמם. תלמיד אחד שציוניו בינוניים, ייעזר בדף הציונים כדי לדרבן ולהאיץ בעצמו להתאמץ ולהשקיע יותר, ואילו תלמיד "בינוני" אחר יקבל את גיליון המחצית, ייפלו פניו והמוטיבציה האחרונה שעוד נשארה לו תצנח ותיעלם.

חשוב לומר משהו על העוצמה הגלומה בנושא ההערכה בכלל ותעודות בפרט. כיום זוהי אופנה מאד מקובלת, להשמיץ באופן חד משמעי את עניין התעודות, הציונים, הערכה בכלל. ואכן, במבט שטחי, לעין המחפשת את המגע, הקשר, הדיאלוג ואת בית-הגידול החם והמגונן, ניתן יהיה לראות בחלוקת התעודות מעשה קר, מרוחק שאינו משרת מטרות חינוכיות אלא יוצר הפרדות ומעמדות המשרתים בעיקר את התחרותיות. באותה עין ממש ניתן יהיה לראות את התלמיד הנכשל ולהתלונן על כך שאין מבחינים בכישרונות אחרים שטמונים בחובו. כאלו שאינם באים לידי ביטוי בבית-הספר. אותו המבט יתבונן על התלמיד החרד ויאשים את שיטת התעודות והציונים ביצירת החרדה שלו.

כנראה שהתמונה מורכבת ועמוקה יותר… נבקש להתבונן על חלוקת התעודות התבוננות הרואה בתעודה רק חלק ממכלול הערכה שלם. התעודה, למרות היותה כלי מוגבל, יוצרת הזדמנויות ואפשרויות נוספות, בתוך אותו המרחב הנקרא בשם כולל "הערכה". ננסה להתבונן על התעודות במבט ביקורתי ולהבין את המגבלות שלהן ליצור הערכה שלמה ואמיתית, אך גם ננסה לראות את הדברים החיוביים שאותם יכולות התעודות ליצור.

בבואנו ליום חלוקת תעודות חשוב שנזכור שני דברים חשובים:

הדבר הראשון הוא את ההבדל שבין הערכה מסכמת להערכה מעצבת. הערכה מסכמת היא הערכה אשר משקפת לתלמיד את כל הישגיו עד היום ומגדירה בדיוק לאן הגיע, אילו "ניצחונות" יש בידיו ואילו אין. היא בוחנת ומאבחנת את העבר ומגדירה מהו ההווה. לעומתה, ההערכה המעצבת מתבוננת על העתיד ומבקשת לעצבו ולתרום לשיפורו. הערכה מעצבת משקפת לתלמיד ומציגה עבורו את יכולותיו שבאו לידי ביטוי עד היום ואת אלו שלא, מדגישה אלו תחומים, כישורים ומיומנויות עליו לשפר אם ברצונו להצליח יותר בעתיד, תוך הבעת אמון ביכולתו לעשות זאת.

הערכה שכזו חייבת להיות בסיס לדיאלוג ולא מקור לתיאורים תקיפים או לשיפוט סמכותי. כך צורת ההערכה המעצבת מסייעת לתלמידים להכיל את המצוקות והחרדות המתעוררות בעקבות גיליונות ההערכה. הדיאלוג שבעקבותיה מאפשר מקום ממשי וחיוני שאליו יכולים התלמידים לתעל את אנרגיות התסכול, אם יהיו, ומסייע להם להתקדם, להשתפר ולעצב את עתידם. המסר החשוב הטמון בהערכה המעצבת הוא – תמיד אפשר לתקן, תמיד אפשר לשפר – האדם הוא לא רק סך מעשיו עד היום, אלא גם אפשרויות בחירותיו בעתיד. זהו מסר חשוב שראוי שיודגש גם במעמד חלוקת התעודות.

הדבר השני שעלינו לזכור ולהזכיר לתלמידים שוב ושוב: הציון אותו הם מקבלים הוא אינו ציון לאישיותם. בעידן הרייטינג וההדחות, פעמים רבות מידי אנו מתבלבלים וטועים לראות בציונים כלי למדידת האדם. תלמיד זה הוא טוב מאד ותלמידה זו היא כמעט טוב, אך לא מספיק.

עלינו להבהיר את תמונת המציאות ולחדד את מקומם האמיתי של הציונים. תלמיד שקיבל תעודת מאיות הוא תלמיד שהגיע להישגים מעולים במתמטיקה אנגלית ותנ"ך. הוא לא אדם מושלם. ותלמיד שנכשל בכל המקצועות לא נכשל כאדם אלא נכשל להגיע לאותם הישגים. חשוב להבין כי בראשם של תלמידנו, בעידן תחרותי ומתוקנן בו למספר ולציון ערך כה רב, חסרה הראייה השלמה המאפשרת להם לראות את מכלול הישגיהם בחיים. האדם אינו באמת ניתן למדידה. שוב ושוב עלינו לומר זאת לעצמנו ולגרום לתלמידינו להפנים את ההבנה שאין שיעור ואין מידה לאדם.