משחקים במחבואים / גלית מלאך
בגדול, בכותרת, אני ממש בעד האמת. קל יותר להגיד את האמת. תמיד. ככה לא צריך לעבוד בלתחזק כל מיני סיפורים או שקרים או חלקי אמת. זה קל. זה עושה חיים שקטים.
מתה על חיים שקטים. דגל לבן.
אבל – לא תמיד האמת וכל האמת היא נכונה. למשל, לא חייבים להגיד את האמת אם היא ממש פוגעת, "יו איך הזדקנת…" מה התועלת? אי אפשר להחזיר לאחור אז עדיף פשוט לשתוק.
לא חייבת להגיד למישהו שהוא משעמם עד מוות. יכולה להתאפק, להנהן עם הראש, לפלוט פעמיים "כן…כן…" ובפעם הבאה לא לבוא או פשוט לא להיות.
עם הילדים ההליכה הזו בין האמת המלאה לחלקים ממנה או לשקר היא עדינה, שבירה ומסובכת. עבורי אין שום יועץ או מתכון שהוא נכון לכולם ואני מאמינה גדולה בסיטואציה הספציפית ובתחושת הבטן. תחושות הבטן בעיני הן על הגבול של מדע מדוייק (צריכים לפתוח פקולטה בטכניון לעניין הזה).
אבל הכי חשובה לי זו האמת כלפי עצמי. פה אני תמיד הולכת איתה עד הסוף והכי בכח. כי ביני לבין עצמי מה יש לי להסתיר? מי שאני ומה שאני עושה זה לגמרי באחריותי. אז איפה הבעיה? הבעיה מתחילה כשהאמת שלי פוגשת את הקרובים לי. מסובך? האמת שכן, קצת…
למשל, אם אני רוצה ללכת עירומה וזאת האמת שלי (באנלוגיה כמובן), אני צריכה לחשוב איך זה ישפיע על ילדי, ההורים שלי והחברים, אם זה יעשה להם לא נעים, לא משנה עד כמה האמת הזו חזקה עבורי, לא אלך איתה.
מאידך, אם למשל האמת שלי היא לספר שיש לי חיים מחוץ למעגל ההורות והמשפחה, זאת אעשה. יש לזה השפעה במעגלים הקרובים לי? בוודאי שיש. אבל אם את האמת הזו אבחר לטשטש – אני בעצם מטשטשת את עצם קיומי, את ההוויה שלי.
כל עוד לא פגעתי באיש ולא פשעתי אין שום סיבה טובה, שאני יכולה לחשוב עליה, להסתיר.
אלה בדיוק המצבים בהם גודל האכזבה של מי שיגלה את ההסתרה יהיה גדול לאין שיעור מגודל האכזבה של להתהלך עם האמת הזו בחוץ.
ובכל זאת, לא באמת האמת שלי היא ללכת עירומה, אבל אני בוחרת כל פעם מחדש, באופן שתלוי בסיטואציה וב"קהל" וכמובן בעצמי, איזה חלק אני חושפת ומה אני משאירה מוצנע. באמת.