התרבות היא מנפגעיה העיקריים והאנושים של מגפת הקורונה. מנהלת מחלקת התרבות במשגב ושלושה יוצרים מקומיים מספרים איך המציאו את עצמם מחדש במהלך 2020. פרויקט מיוחד

 

אור קטן מגרש חושך גדול

שלומית דגן, מנהלת מחלקת תרבות, מרכז קהילתי משגב

מזה עשרה חודשים שרוי עולם התרבות בחשיכה כבדה. הפארקים ריקים. האולמות מושבתים. האומנים, עובדי הבמה וכל תעשיית התרבות בהדממה. מרחוק נראה כי ביטויים יצירתיים לתחושה של השחור הזה מופיעים במקומות לא צפויים. מעבר להם קשה מאד למצוא תרבות, ודאי כזו שהיינו מורגלים אליה.

הפרויקט הגדול האחרון שעשינו לפני הקורונה היה "פברואר יוצא מן הכלל".

היוצא מן הכלל, הפך להיות כל מה שאנו עושים מאז. קיימנו עשרות מפגשי זום, כמעט בכל תחומי התרבות, לקהל גילאים מגוון, בשעות שונות ובהרכבים שונים. נפגשנו עם רכזי התרבות ביישובים, הנגשנו מפגשים ארציים ובינלאומיים, שלחנו לינקים, השגנו הנחות, הבאנו מופעים קטנים לסלון, לחצרות הבתים. כל יום הביא עימו הפתעה. כל יום דאג לשאת עימו אכזבה. אבל אנחנו נאחזנו בעשייה וביצירה ולא נתנו לאווירה הכוללת למשוך אותנו מטה.

הבנו שיש אומנים רבים שחיים בינינו ונותרו ללא פרנסה, ואף גרוע מכך – ללא אופק תעסוקתי. פנינו באמצעות המזכירויות של היישובים ויצרנו מאגר של אומנים מקומיים. עודדנו יישובים לעשות שימוש במאגר שנמצא באתר האינטרנט של המרכז קהילתי, והמלצנו לרשויות רבות להצטרף וליהנות מהשפע הזה. סבסדנו מופעים ביישובים ובכך עזרנו לכלכלה המקומית.

התגובות היו מרגשות. אבל הערפל לא התפזר והתשוקה עמדה בעינה. ליצור. לתת במה. למשוך את הגבולות. לא לוותר.

במהלך ספטמבר יצרנו מספר אירועי שיא בתמיכת משרד התרבות והספורט, האגף לתרבות יהודית ומפעל הפיס. ואז, רגע לפני הפריצה הגדולה של האירועים, שהיו אמורים להתחבר יחד לפסטיבל סוכות, שוב נדם העולם שלנו.

איך אוכל לתאר לכם את התחושה? האמת, לא אוכל. נדמנו גם אנו.

הסגר נפתח בהדרגה. חזרנו לקיים הרצאות ומפגשים בזום. קיימנו שיחות ארוכות עם אומנים, תושבים, ועדות תרבות. עלינו מספר פעמים לירושלים. נפגשנו עם שר התרבות. ישבנו בוועדת הקורונה. התחברנו ליוזמות שדרשו להסיר את האבק המצטבר על עולמנו. ציינו את יום הזיכרון לרצח רבין עם ביקור במרכז רבין ומפגש וירטואלי עם איש מוסד, חגגנו שבת עולמית עם משלוחי פרחים בחינם לניצולי שואה ולנפגעי המגפה, לצוותי בתי החולים ולאומנים. סיפרנו על חג הסיגד בשעת סיפור לילדים ויזמנו מפגשים עם נשים מעוררות השראה מהעדה האתיופית, סיימנו את סדרת הקולנוע "סרט נע" – מיזם שפעל אצלנו שלוש שנים בשיתוף האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה ומפעל הפיס, וציינו את יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה במפגש מרגש עם אפי טלבי תושב גילון, השבוי הראשון של מלחמת לבנון הראשונה.

והנה הגיע חג החנוכה. חג שכולו אור. חג של ניסים ונפלאות. כאן במשגב בחרנו לגרש את החושך, בגבולות הניתן ולאפשר למספר קרני אור לחדור דרכו.

קיימנו מספר מפגשים עם רכזי התרבות ביישובים. שמענו את הצרכים. חשבנו יחד על דרכי פעולה נכונות. הצענו הצעות. קבענו, ביטלנו, שינינו ועד הרגע האחרון לא היה ברור אם משהו מהתוכניות יתממש, כי שוב היה ריח של סגר באוויר.

בנינו פסטיבל אירועי תרבות מתחומי תיאטרון, מחול ומוסיקה, שהתקיימו בכל יישוב, לפי הנחיות התו הסגול. עודדנו אומנים מקומיים ליצור לקראת הפסטיבל הזה. לנסות ולהמציא את עצמם מחדש.

הצלחנו להרים פסטיבל. כן, כן, פסטיבל עם למעלה מ 30 מופעים, ארבעה ימים גדושים צבעוניים, מלאי שמחה ואור. תושבים מאושרים. אומנים מחייכים. במהלך הפסטיבל עלו שלוש הפקות מקור מקומיות. שלושתן נוצרו מכורח התקופה, מתוך האמונה שלתרבות יש תפקיד מפתח בקהילה.

אנחנו מסיימים את 2020.

שנת 2021 עומדת בפתח וצופה בנו. מה היא מביאה עימה? איך אנחנו נכנסים לתוכה? מה למדנו? מה נוכל להעניק לעצמנו? איך תשמע השנה המנגינה? על איזו במה תקום היצירה? ומה יהא עלינו?

 

נולד לנו מופע חדש

אורנת למפרט, חרשים, "תיאטרון הגברת"

 

"להיות אמן בתקופת הקורונה זה עניין מורכב. להיות זוג אמנים בקורונה, שמתפרנסים מתיאטרון-קרקס משלהם, זה עוד יותר מורכב.

ב-11.3.2020 בשיאו של חג הפורים, הקרקע נשמטה לנו מתחת לרגליים. לא רק לנו, כל  ענף התרבות התייתר, לאחר שנחבט כהוגן.  
כחודש לפני חנוכה, חג שבימים כתיקונם לא רואים יום ולא רואים לילה, התקשרה אלינו שלומית מנהלת מחלקת התרבות במשגב, וביקשה לדעת מה יש לנו להציע לחנוכה.

"קדחת, מה יש לנו כבר להציע?… וגם אם היה לנו מה להציע, בטח יהיה סגר וכל מה שנציע ירד לאבדון… בדומה לכל ההצעות שנתנו בחודשים האחרונים".
 "אז תייצרו משהו שמתאים לקורונה ומתאים לסגר!" היא התעקשה, בעדינות וברגישות. "אתם יוצרים, אני קונה".
שלומית מכירה כבר כמה שנים את 'תיאטרון הגברת'. מהרגע שעברנו לגליל יש לה נטייה כזו – לפרגן לאומנים מקומיים. לפרגן ולשמור על הסטנדרטים הגבוהים שלה.
זה לא שלא חשבנו על מופע לקורונה, רק שהייאוש נעשה יותר נוח…

"תני לנו כמה שעות לחשוב על זה" אמרתי לה, והיא כמובן אפשרה. כמה שעות מההצעה שלה הדלקנו את המבערים והרוח חזרה למפרשים.

תכל'ס, זו לא הייתה רוח אלא הוריקן! עבדנו על הרעיון החדש שלנו 24/7. שיפצנו, צבענו, בנינו, עיצבנו, אספנו איתנו מוזיקאים מקומיים מעולים, כתבנו עד שיצא עשן מהאוזניים, קיבצנו את מיטב הקטעים מהצגות התיאטרון שלנו והגענו לקו הגמר – מתנשפים, אבל מוכנים!

יש לנו מופע חדש בשם 'הצוענים באים', מופע מתגלגל שנולד בלידת בזק. פסטיבל חנוכה במשגב היה נפלא, אנרגטי וממלא. האור חזר אלינו וגם לקהל שמשווע לתרבות…".

 

פתאום השטיח נראה כמו במה

מאיה ברינר, הררית, רקדנית, כוריאוגרפית ואוצרת

"הרעיון למופע 'סולו סלון' קרה ברגע, בבית. ישבתי והסתכלתי על הסלון שלי ופתאום השטיח שעומד שם נראה לי כמו במה. חשבתי לעצמי: איזה כיף יהיה לעשות מופע שלם שמתקיים על שטיח. 

המחשבה חלפה והחליפו אותה מחשבות אחרות, אבל באותו יום צלצלה אליי שלומית דגן מנהלת התרבות הנפלאה של משגב, ושאלה אותי אם אוכל ליצור יצירת מקור לפסטיבל חנוכה ההולך ומתקרב. לא חשבתי פעמיים לפני שאמרתי שאצור יצירה שמתקיימת על שטיח.

היצירה 'סולו סלון' נוצרה בתוך הבית על השטיח בין ערמות כביסה, עבודה, טלפונים ושאר עניינים, בתקופה שבה ההפרדה בין 'בית' ל'עבודה' בין משפחה לקריירה היטשטשו. היצירה עוסקת במרחב הביתי, בגבולות שלו ובדברים שפולשים לתוכו. זוהי יצירה מאד אישית, אולי היצירה הכי אישית שיצרתי, אבל מהתגובות שקיבלתי הבנתי שדווקא בגלל זה היא מדברת אל אנשים ומרגשת אותם ונוגעת ב'הכי אישי' שלהם.

עברתי עם משפחתי לפני מספר חודשים מתל אביב להררית. מעבר חד, אבל מרגיש טבעי מאד והגיוני. המופע הזה הוא בעצם הפעולה האומנותית הראשונה שאני עושה מתוך ביתי החדש.

עם המעבר פניתי לבית הספר למחול במרכז הקהילתי ולמחלקת התרבות עם רעיונות ומחשבות על שיתופי פעולה. אני מעוניינת לקדם יוזמות של מחול ותנועה עם אמנים וקהילות מקומיות באזור. לשם כך הקמתי פרויקט שנקרא 'תנועה מקומית' שמטרתו יוזמות שכאלו. התגובות שקיבלתי מהמופעים רק מראים לי כמה הקהל כאן, במיוחד בתקופה הזאת, פתוח, צמא ונרגש ליוזמות תרבותיות שצומחות כאן. אני מחכה ומצפה לבאות!"

 

קונצרטים קטנים? מתאים!

עפרה אמרי, הררית, צ'לנית ומורה לצ'לו

" לאחר שנים רבות שחייתי בתל אביב הגעתי למשגב, מתוך רצון להגשים חלום של חיים במקום שקט וקרוב לטבע, וגם מתוך תחושה שהעיסוק שלי משמעותי יותר דווקא בפריפריה. כשהגעתי להררית לפני כ11 שנים, גיליתי שמוסיקאים רבים ומגוונים נמשכים, כמוני, אל קסם המקום.

הנגינה בקונצרט 'על גבורות ואנשים' במסגרת פסטיבל חנוכה במשגב, הייתה חוויה מאד מיוחדת.

דווקא בתקופה הזאת, שאין באופק הנראה לעין פתיחה של אפשרויות התכנסות לשם תרבות, הנגינה בקונצרטים הקטנים תחת המגבלות יוצרת אינטימיות נעימה בין הקהל לבין המבצעות. מצב זה מתאים מאד למהות של המוסיקה הקאמרית (קאמרה=חדר, חלל קטן יחסית). הכמיהה לשוב ולחוות צלילים שעוברים בין אנשים בצורה בלתי אמצעית העצימה את החוויה, והתחושה הייתה של זרימת קשב הדדית ומפרה.

אני מודה למחלקת התרבות על הרעיון, הדחיפה וההתעקשות לקיים את האירוע, למרות הקשיים, ועל התמיכה לאורך כל הדרך".

 

 

 

.