"לו רק ניתן ואלמד

את דרכו של עץ אחד"

(אהוד מנור, ברוש).

חרובי היקר / איתן אורנשטיין

האם אפשר להתאהב נואשות בעץ? אני מודה שכן.

הוא עמד בקצה המזרחי של השכונה הראשונה שנבנתה בשורשים בשנות השמונים המוקדמות. עליו הלבינו מאבק השופלים שהסתובבו בשטח.

חברי היישוב יכלו לבחור אז באיזה בית יגורו, וברגע שראיתי את החרוב העתיק אמרתי: זהו זה.

היה לו בסיס רחב, 80 ס"מ. הגזע התרומם בזווית כנגד הרוח, והתפצל לשלושה. ניגשתי אליו, חיבקתי אותו ואמרתי לו: ידידי אתה מצטרף למשפחה. זה היה בסתיו, והענפים התכסו בפרחים הזהובים שהם הסימן לעץ זכר.

במהלך העבודות לפיתוח השטח הייתי במקרה בתוך ביתנו החצי הגמור, כששמעתי שופל דוהר לעבר הבית. הוא נכנס מתחת לעץ והתחיל לעקור סלע, כנראה כדי לקחתו למסלעה שנבנתה במקום אחר. יצאתי מיד וראיתי איך העץ הקשיש רועד כולו. ברגע האחרון שכנעתי את נהג השופל לקחת סלע ממקום אחר.

נכנסנו לבית החדש שלנו, ואחרי שסידרנו אותו הגיע הזמן להקים גינה. מדשאה נשתלה קרוב לבסיס העץ ונמשכה עד למדרכה. בנותינו הקטנות שהצטרפו אלינו כעבור כמה שנים גדלו תחתיו: התנועעו על נדנדה שנתלתה על אחד הענפים, רצו סביבו, שכשכו בבריכת הפלסטיק הקטנה בצילו. והסבתא שלהן, ספרית במקצועה, הושיבה אותן לידו ועיצבה את שערן אל פרסקו. אפילו הכלבה שלנו ניצלה את העץ, טיפסה על ענף אופקי ותפסה תנומה.

אורחים שישבו מתחת לעץ אמרו שהם מרגישים בגן עדן.

מכיוון ששורשי החרוב חשו את מי ההשקיה, הצמרת הלכה והתרחבה עד לקוטר של עשרה מטרים, והסתירה את הבית לגמרי מצד מערב. חששתי שהגזע לא יעמוד במשקל הצמרת, אבל שום דבר לא קרה במשך עשרים שנה.

עד ש…

באמצע לילה סתווי התעוררתי מהשינה כשרעש חזק נשמע בחוץ. מן קול של שבירה או של קריעה. מכיוון שהייתי אז גנן במקצועי, הבנתי מיד שמשהו קרה לחרוב. קמתי ויצאתי לגינה. באור ירח מלא ראיתי שחצי מהצמרת קרסה ארצה. כמו שהאינדיאנים בצפון אמריקה מאמינים ברוחות ששוכנות בטבע, חשתי את כאבו של החרוב. כאילו תלשו ממני זרוע.

למחרת הגיע הגוזם וניסר את החלק שקרס, כדי שיהיה קל לפנות אותו. תוך כדי עבודה נשמע רעש אדיר והחצי השני של הצמרת קרסה וכמעט שנפלה על הגוזם. חוץ משריטה קטנה במצח הוא לא נפגע. תודה לאל!

איזה מראה עצוב. נשאר רק בסיס העץ, חלול ורקוב. זה היה יכול להיות סופו, אלמלא התעקשתי בשנים הקודמות לשמור על נצר שיצא מתחתית הגזע. כאילו שידעתי מראש שהעץ יזדקן ויגווע, וצריך לדאוג לגלגול הבא שלו. ואז התחילה התאוששות מופלאה. שורשי העץ עדיין חיו עמוק באדמה, וניתבו את כוחם לנצר שהלך וגבה. הוא צמח לגובה של שלושה מטרים, החל להוציא ענפים, ובנה את הבסיס לתחייה מחדש של העץ. הצמרת הלכה והתרחבה ושוב הטילה צל מרענן על הגינה.

בשנים האחרונות החלו עצי החרוב בגליל להיפגע מפטרייה ומכרסום של חולדות. אבל טפו טפו, החרוב שלנו לא מראה סימני פגיעה, והלוואי שימשיך כך.

עכשיו אנו מחכים ליום שבו נכדתנו הראשונה, כיום בת חצי שנה, תיהנה מהנדנדה שתחזור להתנועע בצל הצמרת.

איתן וטינה אורנשטיין- שורשים.

 

זכרונות / דנה פריוולד

גדלתי בכפר סבא, שם למדתי בביה"ס היסודי ע"ש אוסישקין. רק להצליח להגיד את השם הזה בלי להתבלבל הייתה גאווה גדולה עבור כל מי שלמד שם.

בחצר הפנימית של  ביה"ס היה עץ אקליפטוס עצום, שהיה לו ריח נפלא. לימים למדתי שזה היה אקליפטוס לימוני ושאין רבים כאלה בארץ.

בהפסקות היינו אוספים את העלים שלו, מקפלים, שוברים, ושואפים את הריח הקסום. 

איך זה שלעץ "רגיל" יש ריח של לימון?

אהבתי מאוד לשבת מתחתיו ולהישען על הגזע העצום וגם לקלף את הקליפה היפהפייה שלו. ממש כמו ב"העץ הנדיב", היה נראה שהעץ הזה נותן הרבה מתנות.

שמתי לב לכך שהבחנתי בייחודו של העץ, אך רוב הילדים פשוט משחקים לידו וכלל לא שמים לב כמה הוא מיוחד.

השנים עברו. עזבתי את כפר סבא ושכחתי מהעץ, כמו מהרבה דברים אחרים.

כשבתי בכורתי הייתה בת שנה, טסנו לאוסטרליה, אני מילי ויואב.

היינו שם שלושה חודשים, ובסוף הטיול הגענו לסידני ושהינו שם כמה ימים לפני שחזרנו לארץ.

באחד הימים יצאנו לטייל ברחוב ופתאום היכה בי גל של ריח, שהציף אותי בזיכרונות.

מה זה? שאלתי את יואב, אתה מריח? מאיפה זה מגיע?

היו עצים רבים בשדרה, אבל לא יכולתי להירגע. די מהר מצאתי אותו. עץ אקליפטוס, שנראה תמים, אבל אם מקרבים את העלה לאף, אפשר להריח את הלימון.

התרגשתי כל כך וגרמתי ליואב להבטיח לי שיום אחד ניסע לכפר סבא ונחפש את העץ שלי.

חזרנו לארץ, והחיים התגלגלו להם. כחמש שנים אחר כך, מצאתי את עצמי בדרך לכפר סבא לכמה סידורים. החלטנו לנסוע לחפש את העץ שלי. כבר בכניסה לביה"ס החסרתי פעימה. הכל שונה. המבנה, החצר מרוצפת בגדר גבוהה והשערים כבדים. אבל היה פתוח. נכנסנו.

עברנו בתוך הבניין בדרכנו אל החצר הפנימית. הכל שונה כל כך ולא מוכר. אבל אז ראיתי אותו.

במלוא הדרו הוא נגלה לפנינו, וכל הדרך אליו כבר הרגשתי את הריח…

לידו היה שלט:

"זהו עץ לשימור אקליפטוס לימוני"

נדמה לי שגם היה כתוב שהוא ניטע בימי המנדט הבריטי, אבל אני לא בטוחה.

עוד מישהו חוץ ממני, מסתבר, הכיר בייחודו של העץ המופלא הזה, והחליט שחייבים לשמור עליו.

באותו רגע התמלאתי בהודיה. וגם עכשיו.

הרשיתי לעצמי לחבק את העץ ועשיתי היכרות בינו לבין שתי בנותיי ויואב, שגם צילם את הרגע הזה.

והרי הוא לפניכם.