סיפורי משגב / משה הרטמן 0523-674455
הכותב, תושב קורנית, עוסק בתיירות ואוסף סיפורים
מבדד נטופה חלק א': יעקב ותומא
זה הסיפור על יעקב ותומא מלברה (Lavra = מבדד) נטופה. הסיפור מתחיל ברחוב קטן בהארלם, עיר החולות המיוערים שבצפון הולנד, שם, לפי הסיפור המשפחתי, ישב נגן עוגב בקרן רחוב וניגן להנאתו ולפרנסתו. צלילי העוגב התפשטו לכל עבר וחדרו גם לחדר היולדת בבית משפחת וילברנדס, שילדה בן זכר על רקע הצלילים הנעימים. זה היה ב 25/6/1918 כשסיום מלחמת העולם הראשונה כבר נראה באופק. לילוד קראו יעקב, על שם סבו.
כשיעקב חגג 4, המשפחה עברה דרומה לדלפט. הבית היה דתי ויעקב ינק מילדות את סיפורי התנ"ך וישוע. לאבא של יעקב היה בן דוד שהיה כומר פרנציסקני וניהל קהילה בהירלן הדרומית. שמו היה לאטוס הימלרייך ומבחינת יעקב הוא היה דוד טוב ונחמד. לאטוס נהג להתארח אצלם בבית בכל קיץ ולספר ליעקב מסיפורי התנ"ך ועל הניסים שחולל ישוע בגליל. לאטוס היה בעל השקפה ציונית שנבעה מרגש דתי עמוק, והאמין בשיבת ציון. על הרקע הזה התחנך וגדל יעקב, שכבר מגיל צעיר רצה ללכת בדרכי הדוד.
ואכן כבר בגיל 12 עזב יעקב את בית הספר הרגיל ועבר למכללה לפרחי כמורה, למד שם שנתיים והחליט שהוא רוצה להיות נזיר כשיהיה גדול. בגיל 14 הוא חזר לדלפט לבית הספר הרגיל, אבל את החופשות בילה במנזר הבנדיקטי באוסטרהאוט, לא רחוק מרוטרדם. המנזר הזה קסם לו מאוד. קיץ אחד הוא נרשם מאוחר מידי וכל המיטות כבר היו תפוסות, אז במקום לשם, הוא נסע למנזר הטראפיסטי "גבירתנו מעניקת החסד" אותו הכיר כבר קודם, שנמצא בצונדרט שליד גבול בלגיה. למרות שהחיים כאן כללו עבודות חקלאיות מרובות של חרישה, חפירה, סיקול, אורוות, לולים, שלא היו כל כך לרוחו, הוא התחבר מאוד למקום ולרצינות הרוחנית של הנזירים וחזר משם נפעם. כשסיים את התיכון בגיל 18 הוא הצטרף למנזר הזה. לאחר חמש שנים נדר את נדרי הנזיר ואחרי שנתיים נוספות הוסמך לכמורה. ב 25 השנים שחי במנזר הוא הספיק להיות אחראי על קבוצת פרחי נזירות, להיות חלק ממקהלת המנזר כאורגניסט וכסולן, אחראי על הכינוס השבועי במנזר שעסק בכל פעם בנושא עיוני דתי כלשהו, וגם כיהן כחבר במועצת ראש המנזר.
בשנת 42' החל מבצע גירוש יהודי הולנד למחנות הריכוז. הדוד לאטוס לא היסס לדבר בגלוי נגד זה. מסתבר שכמה מחברי הקהילה שלו בהירלן, שהשתתפו במיסה, הלכו למפקדה הנאצית בעיר והלשינו עליו. הוא נתפס ונשלח לדכאו, שם שימש שפן ניסיונות במרפאה ש"טיפלה" בפצע גדול שהיה לו ברגל. ביוני 45' הוא שוחרר, נכה בגוף ובנפש. על כל במה אפשרית הוא סיפר את מה שחווה שם ובמיוחד על מה שנעשה שם ליהודים. כהזדהות עם הסבל שעברו, הוא רצה לעלות לפלשתינה ולקחת חלק בשיקום העם היהודי.
כשיעקב הבין שהדוד רציני בהחלטתו, הוא גמר אומר בליבו לעשות את זה במקומו, כיוון שהיה ברור שלאטוס לא באמת יוכל להתחיל חיים חדשים בארץ זרה, עקב מצבו הבריאותי.
עתה החלה תקופה של התארגנות לנסיעה: יעקב תכנן לצאת לישראל עם קבוצת נזירים צעירים ולהקים מנזר טראפיסטי של חיי תפילה ועבודה, אבל זה לקח עוד 16 שנים עד שהוא הגשים את החלום הזה. במהלך תקופה ארוכה זו הוא הספיק בין השאר ללמוד במכון ללימודים אוריינטליים ברומא. לישראל הוא הגיע באמצע אוגוסט 61', באוניה "שמשון", היישר לקיץ הישראלי החם, כשהוא כבר בן 43.
בשנה הראשונה בישראל הוא היה בן חסותו של הארכיבישוף ג'ורג' חכים, ראש הכנסייה המלכיתית היוונית קתולית בארץ. הוא התגורר וסייר לחלופין בעכו, בירושלים, בנצרת ובעוספייא. בירושלים למד עברית ובשאר המקומות למד ערבית. כשהרגיש שהוא מוכן להתקדם, חזר לרומא לקבל אישורים מהכנסייה למקום שתכנן להקים, ומשם המשיך לבלגיה ולהולנד לגייס כספים. אחרי שזה סודר הוא חזר לנצרת ויחד עם עוד שני בחורים שהצטרפו אליו, אחד הולנדי ואחד צרפתי, החלו לחפש מקום בגליל שבו יקים את המנזר.
הסתבר שזה מאוד לא פשוט למצוא מקום כזה: כשכבר מצאו אתר מתאים, וכשבעל השטח כבר היה מוכן למכור, הרשויות לא אישרו בנייה. שש פעמים חווה יעקב מפחי נפש שכאלה. הוא התעייף מהעניין ופרש לנצרת להתבודדות ולתפילה. אבל למזלו, באמצע אוגוסט 64' – שוב באמצע הקיץ הלוהט, נחת בארץ הנזיר תומא פארלי שהגיע מקנטאקי ארה"ב והצטרף למבצע החיפושים.
תומא נולד באוגוסט 26' במיזורי, למשפחת פארלי, משפחה דתית גדולה וחמה שניהלה חווה חקלאית ליד סנט-לואיס, עם עוד 12 אחים ואחיות. כבר מילדות הוא אהב טבע, עבודת אדמה ומשק. ב 6/8/1945 כשהוא בן 19, יצא רגלית מהחווה והצטרף למנזר טראפיסטי של גת שמנים בקנטאקי. כשהגיע, בירך אותו אב המנזר במילים אלה: "בני, זכור תמיד כי אם לבו של נזיר אינו רחב דיו כדי להכיל את העולם כולו – אין הוא נזיר". מאוחר יותר באותו היום הוטלה הפצצה שכונתה "ילד קטן" על הירושימה ובעולם הנוצרי נחגג חג הטרנספיגורציה. היום הזה, איך לא, השאיר רושם בל ימחה בנפשו של תומא.
תומא שהה במנזר 17 שנים. שבע פעמים ביום השתתף בתפילות ובמזמורים שהתקיימו בצוותא, ובשאר הזמן הם עסקו בייצור גבינות, עוגות פירות ושוקולד מיוחד. הם טיפלו במנזר, עבדו במשק החקלאי, למדו והתבודדו. בשנת 62' הוא תכנן להצטרף לאשראם הנוצרי, שהקימו הנרי לה-סו הצרפתי וביד גריפית האנגלי בדרום הודו על גדות נהר הקאברי, מנזר שהוקם כדי לאחד את המסורות הנוצרית וההינדית.
באפריל 64', כשהוא כבר בן 38 יצא מזרחה להודו, אבל החליט לעצור בדרך בישראל כדי לפגוש את יעקב עליו שמע מחברים. מה שהוא שמע הספיק כדי לסקרן אותו וכשהוא פגש את יעקב הוא החליט שהוא נשאר כאן ומצטרף אליו.
כשיעקב התייאש מאיתור מקום למנזר שתכנן להקים, תומא החליט לא לוותר והמשיך בחיפושים. כנראה שבאותו זמן הוא גם התגורר ביודפת. לפי עדותו של ד"ר שמואל רייס, הם התגוררו יחד באותו חדר. כך הגיע יום אחד, עם שני ידידים, אל פסגת הר נטופה. להר אפשר היה לעלות רגלית בשביל צר ותלול שעלה מדיר חנא. כשהגיעו לפסגה, היה מיד ברור לתומא שזה המקום שחיפשו. משהו באוויר ובאווירה שבה את ליבו. הוא לא יכל להתאפק ועוד באותו יום הוא חזר לנצרת ואמר ליעקב: "היום תמו חיפושינו. מצאנו את אשר ביקשנו". עדיין נדרשו כמה חודשי מו"מ עד שהצליחו לרכוש את השטח. בעצת הארכיבישוף, הפעם הם לא דיווחו מראש לשלטונות אלא פשוט עלו לקרקע, כמנהג היהודים…
זה היה בתאריך 17/7/1967, כחודש אחרי מלחמת ששת הימים. שני טרקטורים העלו אותם עם ציודם המועט לפסגה, ועל כל מה שקרה מהרגע שעלו להר אספר בגיליון הבא.
את הסיפור הזה שמעתי בחלקו מהנזירות במבדד ואת חלקו ליקטתי מהספר "יעקב ותומא הנזירים מהר נטופה", באישורה של הכותבת פנינה בר, ששהתה במבדד במשך 30 שנים, לעיתים לתקופות קצרות ולעיתים ארוכות. המעוניינים לרכוש את הספר המרתק הזה מוזמנים לפנות להוצאת הספרים אוריון, סיפורים נוספים על יישובים אחרים, וגם על אנשים, אתרים וקהילות בגוש אספר בגיליונות הבאים, סיפור אחד קטן בכל פעם. אני קורא לכל מי שיש באמתחתו סיפור מעניין מהחיים במשגב ומוכן לשתף, שייצור איתי קשר ואבוא לשמוע ולרשום. הצטרפו בפייסבוק ל: "טבע וקהילות במשגב".