בטיפול / דנה וייסברוט

עוד לא התאוששת? על בגידה שנשארת

הקול הרך והמכיל של כרמל (השמות בכתבה בדויים) התנגן בצד השני של הקו ואני ישר חייכתי כי כבר מהצליל הראשון חשבתי לעצמי שבטח כרמל היא מטפלת ואכן לא טעיתי, כמו בחייה המקצועיים כך גם בחייה הפרטיים והזוגיים, כרמל סיפרה שהיא מטפלת בכולם: בבעלה, בילדים, בהוריה המבוגרים, בכולם. ולמי לא נשאר כלום מהדייסה?

כרמל גדלה במשפחה כזאת, היא הבכורה, אימה הייתה חולה כל חייה, אביה עבד קשה לפרנסת המשפחה והיא קיבלה את התפקיד המורכב של להיות אימא ואבא לאחיה כבר מגיל אפס. זה נראה לה תמיד חלק אינטגרלי מהחיים וכך המשיכה ובנתה את חייה הזוגיים והמשפחתיים שומרת על התמה המרכזית בחייה. מעולם לא התלוננה ומעולם לא הרשתה לעצמה לשאול: רגע, אבל מה איתי?

כך זה נמשך עד למשבר הבגידה. כאשר כרמל פתחה בשוגג את המייל של יוסי בעלה, חשכו עיניה ועולמה התהפך עליה. התכתובת עם ההיא שמעבר לים נמשכה שנים אחורה, המפגשים שאירעו כפעמיים שלוש בשנה היו אינטימיים באופן שגרם לה להסמיק ובבת אחת העירו את עצם הווייתה.

המפץ הגדול מול יוסי לא איחר לבוא וחייהם שהיו עד הגילוי רגועים לכאורה התהפכו על פיהם באחת.

הם ישבו מולי וסיפרו את סיפורם בשצף קצף ונדמה היה כי הכול התרחש ממש לא מזמן, אך לא… 12 שנה תמימות עברו מאז הגילוי ועד שהגיעו אליי לטיפול. 12 שנה של ניסיון נואש לעבור הלאה, אך לא. כרמל לא התאוששה מהבגידה. השנים אחרי הגילוי, הם סיפרו, התאפיינו במריבות עד חורמה, תמיד על דברים קטנים ושוליים, מריבות מרות וארוכות ללא התחלה וללא סוף, ללא מהות וללא פיתרון. הילדים לאט לאט גדלו וערב הגעתם אלי האחרון שבהם יצא מהבית לחייו שלו, מותיר אותם לבד בקן המתרוקן הם והמריבות, הם והזיכרונות, של עולם שהיה פעם טוב ונגמר.

אני אומרת את מה שהם כבר יודעים, שמתחת לכל הכאב והמתח שבמריבות יושב נושא אחד גדול שטרם טופל, משחיר את ימיהם וממלא אותם מוגלה וזיהום. הם פוחדים לגעת בכאב שהודחק, כל אחד מסיבותיו שלו ואנחנו עובדים לאט לאט כל פעם קצת. מעיזים לגעת במוקש, לפרק אותו בזהירות ולאט כמו היה פצצה של ממש.

הסיפור נפרש לאיטו, בהתחלה מהוסס ועם הרבה עידוד מצידי, ברור ובהיר יותר ויותר. שאלות שמעולם לא נשאלו נשאלות ותשובות שמעולם לא סופקו מספקות מענה של ידיעה ואמת, כואבת אך ודאית.

כשהסיפור פרוש כמוהו כפצע פתוח שזקוק לטיפול ולאט לאט אנו צועדים יחד לעבר הכרה וחיבור, הבנה ללא הסכמה, חרטה וסליחה.

הדמעות זולגות משני הצדדים. בוכות את הכאב והדרך, את הטעויות ואת הזמן שאבד כל אחד עם עצמו ובתוך הזוגיות. כשהם מנחמים זה את זה ומחבקים את הכאב של השני, אני כבר יודעת שהם עלו על דרך המלך. פתאום הם נזכרים איך היו פעם ומתחילים לחשוב איך היו רוצים לחוות ולראות את העתיד, איזה חלקים הם היו רוצים לשמר מפעם ואיזה חלקים ייצרו את ההמשך הכאוב של חייהם.

הטיפול הסתיים בחיבוק גדול וזמן ארוך לא שמעתי מהם כלום. שנה שלמה חלפה ויום בהיר אחד קולה של כרמל שוב מהעבר השני של שיחת וואטס אפ ואני מחייכת כי שוב אני מזהה את הקול הטיפולי אך  הפעם הוא נשמע כל כך אחר ואני סקרנית… כרמל מתקשרת לעדכן ולספר על החיים שלה ושלהם היום וסיפורה מבהיר לי מה אני שומעת. הם קרובים וביחד, רבים כמו כולם אך מתפיסים מהר. ירדו מהארץ ועברו לארה"ב כאשר היא קיבלה משרה כמרצה באוניברסיטה נחשקת, מגשימה חלום. יוסי שיצא זה מכבר לפנסיה עוסק במה שתמיד רצה באמת, מפסל מצייר וכותב, אני מסיימת את השיחה בחיוך ואומרת לכרמל שממש בא לי לכתוב עליהם. כעת מממשת…