בטיפול / דנה וייסברוט
להתחיל מבראשית – מונולוג אישי לשנה החדשה
יש רגעים בחיים שהם רגעים מכוננים, רגעים שצרובים ונחקקים בנשמה. רגעים לא נשכחים. כזה הוא הרגע הזה, שאני הולכת לשתף אתכם בו. ערב ראש השנה לפני כעשור ובחוויה הסובייקטיבית לפני עידן עידנים של זמן, רגליים יחפות, תלתלים רטובים ורגע של שקט. ילדתי הקטנה נרדמה. באותם ימים, כבר כמה שנים שאני אם חד הורית לילדתי, אחרי גירושים כואבים שאותם לא רציתי ולא בחרתי. אני כמו חתול, תמיד עומדת על הרגליים גם אחרי נפילות כואבות. אני עובדת בפנימייה עם ילדים בגיל הרך, מגדלת את ילדתי באהבה ובכבוד ובתחילת התואר השני שלי. אני יושבת מול המחשב ומתענגת על הרגע של השקט. על הרגע שבו הבית דומם לרגע ושיש אוויר לנשימה.
קיבלתי אימייל מחבר ללימודים. אימייל מדגן. אני פותחת אותו ויש שם ברכה לשנה החדשה והברכה היא בעצם שיר. אסף אמדורסקי מתחיל לשיר את "להתחיל מבראשית". הוא מתחיל לשיר והדמעות שוטפות אותי. בבת אחת עוטפות ולוקחות אותי למחוזות רחוקים, ולאפשרות לכאב, לעצב, לזעם, לתסכול ולעלבון לזרום החוצה אל מחוץ לגופי שלי, אל מחוץ לנשמתי. הדמעות אינן מאפשרות לשום מחשבה להתקיים, הן תופסות את כל ההוויה, מרוקנות אותה וממלאות אותה בו זמנית. הבכי חלף ועבר כמו משב רוח של סתיו, אך מילות השיר נחקקו. "להתחיל מבראשית, להצמיח שורשים…" ומתוך הכאב נוצרה נחישות, ומתוך הזעם נוצרה החלטה חקוקה בברזל לוהט– שאני אשנה את חיי. שאשים קץ לאבל על מה שהיה ושאבד, שאצור זוגיות חדשה, שאביא עוד ילד לעולם, שאתחיל הכול מהתחלה. וכך היה.
"בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ". לפעמים בחיים אנחנו צריכים להחליט. להגיע אל קצה שממנו אין לאן לברוח ומתוך הצער והקושי ליצור את השינוי. כולנו נופלים לפעמים, כולנו נפגעים לפעמים, כולנו מגיעים לרגעים לקצה הצוק אבל אז ניתנת הבחירה. לבחור בעשיה ולא בחידלון, לבחור ביצירה ולא בקיפאון.
עד היום, כשאני שומעת את השיר של אסף, לִבי מצטמרר. אני נזכרת איפה הייתי אז ומוקירה את הרגע הזה. את השפע, את האהבה ואת היופי שיש, ונזכרת שבכל שינוי יש רגע של החלטה. רגע שבו אנחנו מחליטים לנתב את ספינת החיים אל חוף מבטחים. רגע חקוק בסלע.
שתהא לכולנו שנה של עוצמה, של החלטה, של גדילה ושל התפתחות. שנברא גם השנה את השמים ואת הארץ בביתנו הפנימי והחיצוני. אמן!