ילדה טובה משאירה צלחת ריקה?

הפעם אני רוצה לכתוב על אופציית הפח.

על הטאבו הגדול של לזרוק אוכל לפח, הס מלהזכיר. ראשית אקדים ואומר שבכתבה זאת אין לי כוונה לעודד זריקת אוכל בכמויות גדולות, או להעצים את תרבות הצריכה. אני בעד קיימות ושמירה על הסביבה. אבל עם יד על הלב, הרי ההימנעות שלנו מזריקת הביס האחרון של הכריך, או את 2-3 הכפות של מזון שנשאר בצלחת, היא הרי לא מטעמי קיימות.

 

דמייני שהיית עוצרת תמיד את האכילה שלך בשובע נעים ולא מגיעה אף פעם להתפוצצות. יתכן שאם כולנו היינו נוהגים כך, בעיית ההשמנה הייתה חולפת מן העולם! שובע הוא מצב שבו את יכולה להמשיך לאכול, ובוחרת שלא.

אבל אם אכן היית עוצרת תמיד בשובע, היה נשאר קצת אוכל בצלחת. מה היית עושה איתו? זורקת לפח? לפעמים רק הדיבור על זריקת אוכל מעלה כיווץ, התנגדות, חוסר נוחות.

כמה קשה לנו לזרוק אוכל! איך אפשר בכלל לזרוק כשיש לנו שואה ב ,DNA וכשעד לפני כמה עשרות שנים עדיין היה רעב בעולם? כולנו הרי שמענו בילדותינו משפטים כמו: "לא אכלת כלום", "תהיי ילדה טובה וסיימי את מה שבצלחת", "בקמבודיה/ סוריה/ ביאפרה יש ילדים רעבים".

לכולנו בתת מודע נמצאות אמונות כמו: "אוכל שווה זמן שווה כסף", ואם בעניין הזמן והכסף אנחנו בתודעת מחסור (ורובנו כך), אז זה יהיה כך גם בעניין האוכל. בנוסף, ביהדות קיימת מצוות "בל תשחית", שאומרת שכל מה שניתן עדיין לעשות בו שימוש – אין לזרוק אותו. אבל האם היינו רוצים להשחית את גופנו ולהכניס לתוכו אוכל שאין בו צורך, רק כדי לא לזרוק לפח?

היום נפתח עבורנו את אופציית הפח, כדי שלא להישאר באוטומט של "חייבים לסיים את מה שנשאר".

 

ניתן  לחלק את אפשרויות זריקת האוכל ל-3 סוגים:

1. לזרוק מהמקרר

זה משהו שאנחנו עושות אחרי שחיממנו אוכל כמה פעמים, או אחרי שהאוכל עמד במקרר הרבה זמן וברור שכבר לא יהיה לנו בו שימוש. לפעמים הוא כבר ממש מריח מקולקל או מעלה עובש, ולפעמים עדיין לא.

מזמינה אותך להתבונן מתי את נוטה לזרוק אוכל מהמקרר:

האם כשיש חשד שהאוכל כבר עבר את זמנו, או רק כשאין ספק שהוא מקולקל?

 

2. לזרוק מהצלחת של הילדים או הנכדים

לאכול שאריות של צאצאנו האהובים זה בדרך כלל לא מגעיל אותנו, ואפילו יוצר תחושת קרבה מסוימת. מה שכן – חשוב לשים לב שזה קורה לפעמים בסיומה של ארוחה שבה מילאנו לנו צלחת, אכלנו מספיק ושבענו. במצב כזה אנחנו באמת אוכלות רק כי זה שם וכי יש לנו תוכנות שמפעילות את זה.

כמה את נוטה לאכול את השאריות שהילדים או הנכדים השאירו?

 

3. לזרוק מהצלחת האישית שלנו

זו אולי האפשרות המאתגרת ביותר: לשבת מול צלחת שנותר בה אוכל טעים, ולהחליט: "כאן אני עוצרת", ואת מה שנותר מהסלט או מהתבשיל – אני זורקת לפח. לפעמים יקלו עלינו אופציות ביניים, כמו לתת את האוכל הנותר לבעלי החיים, או לזרוק לתוך הקומפוסטר.

כמה את מיודדת עם האופציה הזאת?

 

בנוסף קיים הבדל הגדול בין אוכל שבישלת, שהשקעת בו אנרגיה מחשבה וזמן, לבין אוכל קנוי. ויש גם כמה סוגי אוכל קנוי: קנוי מושקע או יקר, כזה שכנראה לא היית מכינה בבית כמו למשל מגש סושי, לעומת אוכל קנוי פשוט יותר.

 

אם את זורקת אוכל, אני מזמינה אותך היום לשחרר את כל האמונות העצמיות שאספת (אני בזבזנית, חסרת אחריות וכו'). לשחרר אשמה ובושה בשל זריקת אוכל, לדעת שאת ילדה טובה, אישה טובה, טובה מעצם היותך – גם אם את זורקת אוכל. אני מזמינה אותך לזכור שאת יודעת לעצור בנקודת השובע ולהיות מחוברת למסר השובע של הגוף, ולא להמשיך לאכול רק מכוח האינרציה.

אני מזמינה אותך לחזור לאכול כמו ילדה. ילדה שאוכלת כריך הרי יכולה לשבוע ממש לפני הביס האחרון ולזרוק את מה שנשאר לפח, בלי שום חרטה. היא יכולה גם לשבוע אחרי שני הביסים הראשונים, ואז לזרוק את השאר.

כך גם אנחנו רוצות!

 

והזמנה: סדנת יחסי הגומלין בין אכילה ומיניות תתקיים ב27.4. את מאוד מוזמנת להצטרף! כל הפרטים כאן: https://lp.vp4.me/chj4